הם מגיעים אליי שנה אחרי שנה באותה התקופה של השנה.
הם בני טובים מוצלחים אחד,אחד אולם בפיהם כולם אותה הבעיה.
"דיכאון החגים" הם בנים ובנות כאחד,דתיים וחילוניים,
משכילים יותר ומשכילים פחות אולם לכולם יש את אותה הבעיה "מה אני עושה בחגים"?
איך אני מוצא את עצמי בתוך כל המשפחתולוגיה הזאת, איכסה כל הדביקות הזאת, כל הילדים,דודות ומחותנים, בני משפחה, דודים ושכנים .
המילים מאוד קשות אולם לא באמת כך הם הדברים, בתוך תוכם הם מאוד היו שמחים להיות שם עם האחיינים,
עם בני הדודים וכל המשפחה אולם משהו אחד מעיב על ההרגשה "הילד"
שלהם הבודד ועם הרגשת הלבד אל מול פני הזוגיות המקסימה המופגנת לה סביב שולחן החג.
בראש השנה חזק הדבר עשרות מונים כי אנו נמצאים בתחילתה של שנה,
שמסמלת את ההתחדשות את הפריון את ראשית ההתחלה של הכול, רק להם אין התחלה חדשה, אין עדיין זוגיות,
פרי בטן או מישהו לשבת איתו מחובקים ליד שולחן החג,
מישהו עימו להיכנס הביתה עם מתנה ביד להורים או למחותנים, בסוף הערב ילכו הם לביתם ויהיו שם לבד .
קל לנו להזדהות עם חסרי הבית בפינת הרחוב, עם חיילים בודדים,
עם קשישים , עם אנשים אשר אין להם עם מי לבלות את החג, אפילו עם אלו אשר עובדים במהלך החג ולא מבלים אותו עם בני משפחותיהם,
אולם גדולה ורבה היא בדידותם של אותם אלו אשר אין להם זוגיות או פרטנר,
אשר גם אם הם שמחים ומאושרים בתוך תוכם הם עצובים.
פרופ' אדיר כהן: "בדידות היא הרגשה של ריקנות, של חלל פנימי, של ניתוק מהעולם",
אדם צריך לדעת לטפל בשדים שמתנפלים עליו דווקא ברגע שבו הוא חווה בעוצמה את החריגות שלו.
להרבה אנשים אין את היכולת הזו וגם אם יש להם אותה ככלי עבודה,
ברגע שבוא משתלטת ההרגשה קשה לנטרל אותה ובמיוחד שכול המשפחה נמצאת שם לידך ורק אתה נמצא שם לבד עם עצמך בתוך תוכך .
רובנו אינו שם לב למונח בדידות או עצב כי היומיום שלנו מלא בעשייה מרובה של עבודה , סידורים, אחריות, חברים,
בילויים כך שרבים יעידו כי מעטים הרגעים שהם באמת לבד בלי שום רעש מהסביבה,
אולם רק אז באותם רגעים חשים איזו הרגשה קלה של עצבות לבד במיטה שניה לפני שהולכים לישון או בשישי מול הטלויזיה
כפי שציינתי לעיל חגי ראשית השנה ( רה"ש יום כיפור וסוכות )
הינם חגים של חשבון נפש ואנחנו היכן אנו נמצאים ?
שוב פעם באותו מקום לבד בחגים, אז מה עשינו בשנה האחרונה על מנת לא להגיע לאותה סיטואציה?
כנראה לא מספיק כי בשורה התחתונה אנחנו שוב לבד .
כבר אמרה לי יעל אחת מהמטופלות:" אז מה אני שווה אם שנה שעברה בכיתי על מר גורלי והשנה אני באותו המקום"
זה לא שלא היו לי גברים או דייטים אולם איך לא הצלחתי לגרום לאף אחד להיות מספיק בשל על מנת להביא אותו איתו לארוחת חג,
לא כעוד אחד כלא כחתן המיועד ….
מהי בכלל "בדידות"?
רובנו נוטים לבלבל בין המונחים המשמעותיים של להיות לבד אל מול הבדידות.
להיות לבד הינו מצב אובייקטיבי שפירושו אין אנשים לידי, זה יכול להיות לבד בכיתה, לבד בתאטרון ,
לבד במונית או באוטובוס. בקונטקסט המוזכר לעיל לפעמים זה מאוד כיף אולם רק בחג זה נתפס פתאום לא טוב .
ולעומת זאת "הבדידות" הינה הרגשה פנימית אשר כול כולה הינה סובייקטיבית לחלוטין ומונעת מהאני שלנו הפנימי.
בין ההרגשה לבין הסיבה החיצונית אין כל כלל הלימה אולי היא קשורה אליה,
אולם היא לא תמיד תלויה בה, כמו כן יתכן שהסביבה תרצה את חברתי אולם אני אבחר להיות לבדי .
ישנם בעלי מקצוע רבים אשר רוב היום נמצאים באור הזרקורים: עו"ד המופיעים כליטיגטורים, רו"ח,מרצים,
חברי כנסת וכל מי שנמצא בקדמת הבמה ובאינטראקציה עם עשרות אנשים ביום,
כפי שצוין לעיל .
במשך רוב היום אין הם מרגישים את הבדידות אולם בלילה לפני השינה הם ירגישו את " הנפילה "
שבמיטה הם יהיו לבד ולא יהיה מי שיחבק אותם .
ישנם גם אלו אשר אין הם מרגישים כלל בחיסרון מעצם היותם לבדם ודווקא הדבר מתאים להם מאוד,
שעות היום הרבות בקדמת הבמה ובלילה בבית הם לבדם עם עצמם .
אזי ניתן להניח כי ההרגשה של הבדידות נובעת מהצורך להיות עם מישהו להרגיש את הרגשת הביטחון הפועמת בנו ,
עת יש מישהו אשר נוכל להשעין עליו את הכתף בסוף היום,לקבל חיבוק ואולי מגע, לשמוע קול ולקבל אוזן קשבת.
כאשר מדובר על קשרים מזדמנים הם מספקים לנו סיפוק מיידי וראשוני אולם ללא עומק או משמעות
לכן גם כאשר יש לנו אותם בצורה הנוכחית אנו לעיתים חשים בדידות למרות הכול ולאחר הכול .
בדידות היא הרגשה סובייקטיבית, אבל היא לא תלויה בסביבה.
היא לא קשורה למספר האנשים שאנו נמצאים בחברתם,אלא לאיכות הקשרים שיש לנו עימם.
אנשים החשים בדידות,למעשה מרגישים כי אין להם נפש קרובה אשר עימה הם יכולים לחוש אינטימיות ושבה הם יכולים לתת אמון.
לכן אנו יכולים להבין כעת כי סביב שולחן החג יכולים לשבת עשרות אנשים מהמשפחה הכי קרובה,
הסביבה הטבעית כי נעימה שיכולה להיות אולם עדיין נרגיש בודדים ולא שייכים .
הסיבה העיקרית אינה הסביבה אלא ההרגשה הפנימית שלנו,
אולם תחושה של אני רוצה את האחד שיהיה רק שלי הכי בשבילי .
את סיפורם של דן ,לילי ויהלי אביא ככתבם וכלשונם על מנת להבין כל אחד ממקומו שלו את הבדידות האופפת אותנו בחג .
דן הוא רווק מבוקש מהמגזר הדתי אולם כל שנה מזה 5 שנים הוא אינו מבלה את החג בקרב המשפחה.
למרות שמדובר בחג משפחתי ודתי כאחד,
דן מעדיף כל שנה לארוז תיק ולבלות את החג הרחק.
שנה אחת היה בקטמנדו, שנה שנייה היה בנפאל ושנה שלישית באוסטרליה,
התירוץ שנוח לו להשתמש בו הוא החשיבות של להיות בעל תפילה בגולה בימות החג .
החברה רואה זאת בהערכה רבה ההורים והאחיות פחות,
אולם דן אינו מסוגל להחיל את ההרגשה של כולם סביב השולחן ורק הוא לבד.
הוא כבר בן 36 והגיע לפרקו אולם לא מצא את האחת והיחידה,
המבטים של החברות מעזרת נשים על הבן של הרוטשילדים שלא נשא עדיין אישה,
כל שנה אותו ריטואל מחפשים לו כלה על מנת שבשנה הבאה בלי נדר הוא יזכה לעמוד איתה מתחת לחופה ויוכלו לברך על הקיגל ולהגיד מזל טוב.
בשנה הבאה בירושלים הבנויה ובלי נדר בן זכר למשפחה .
דן אינו מסוגל להביט להורים בעיניים הוא רואה את העצב,
הוא מבין שהוא מאכזב אותם ואת מכבש הלחצים שיש עליהם אולם הוא לא יכול הוא לא רוצה,
הוא לא מסוגל ,זה לא יוצא כמו שהם מצפים .
עוד יותר גרועים הם הדודים והדודות משני הצדדים שכול שנה מעמידים אותו באותה חוסר נעימות גדולה,
ליד כולם שואלים "נו דני מה קורה עם מיידלע "?
אתה יוצא עם מישהי,יש לנו בבית הכנסת בחורה מקסימה עו"ד מאוד מוכשרת טיפה מבוגרת אבל משפחה מעולה …
אתה מעוניין להכיר ?
דן לא יודע מה להשיב.
הוא רק מחכה שזה יגמר והוא יוכל לצאת למרפסת לשבת שם לבד בחושך,
אולם זה לא נגמר ,יש יומיים שלמים להעביר עם כולם.
מבית הכנסת לארוחה,מלשבת עם השכנים לארוחה אצל חברים, זה לא רק החג הזה,
יעברו שבועיים וכבר יש עוד אחד וחג שבת שבת חג ….
לכן טוב לתרץ לכולם כי מדובר על מצווה וכי חיזוק הגולה זאת המהות של העשייה וגם משלמים על כך טבין ותקילין,
אז בכלל זה מוסיף יופי לעשייה והעיקר שלא להיות בבית ולסבול את המבטים,המילים הצורבות ואת ההרגשה ….
סיפורה של לילי לילי גרושה כבר שנה וזאת לה תהיה השנה הראשונה אשר בה היא תהיה בלי הבנות בחג.
לילי עדיין לא עיכלה את הפרידה הקשה ,
לאחר 8 שנות נישואין וכבר נחתה עליה התובנה כי החג היא תהיה בלי הבנות,
לא מדובר על מהלך קל עבורה, היא כבר שבועיים ימים לא מתפקדת רק מהמחשבה .
לילי לא מצליחה לעכל את המחשבה היא יודעת שהבנות יהנו,
היא יודעת שאבא שלהם הגרוש שלה יעשה הכול על מנת שהם ייהנו אולם לה תהיה חוסר מנוחה,
היא יודעת שכבר קיבלה הזמנה להיות בחג אצל ההורים ועם כל הצדדים של המחותנים ,
יהיו שם האחיינים שלה שיעשו לה שמח על מנת שלא תרגיש בכך שהבנות שלה אינם איתה אולם שום דבר לא יעזור .
לילי בנפילה מוחלטת מבחינה נפשית, היא כבר שבוע ימים בחופשת מחלה,
הבוס שלה מבין את המניע ואינו מציק לה למרות העומס הרב טרם החג,
לילי מפתחת תסמינים של דיכאון ואינה יעילה,הבנות מרגישות בכך ,לילי מספרת שהם שואלות
" אמא מי יהיה איתך בחג מה את תהיי לבד"? .
לילי אוזרת אומץ ומחייכת בעל כורחה ומספרת להם כי מה פתאום…
היא הולכת לחגוג עם ההורים ועם החברים וביום שלמחרת גם היא הולכת לים ,כמו שאבא הבטיח להם שהם ילכו ביחד,
ביום השני היא נוסעת לנועה למושב יש להם הופעה על הדשא בבריכה .
אולם בתוך תוכה היא יודעת שהיא תשב בבית לבד על הכורסא עם קופסא של טישו ורק תבכה, הם יהיו חסרות לה .
היא תהיה שם לבד .
גם להורים היא סירבה ללכת,
הם מבינים טוב מאוד את הסיבה אולם היא תעמוד עיקשת שהיא רוצה להיות לבד,
בסוף בטח תשבר ותיסע ליקנעם .
בדרך אחרי ואדי ערה תעצור תקנה קפה תנגב את הדמעות ותנסה להיכנס הביתה מחויכת לחלוטין,
אולם כולם ידעו כי היא בכתה כל הדרך .
אוף היא אומרת לי מי צריך את החגים האלו,
פעם היינו משפחה ,עמדנו ביחד סביב שולחן החג הבנות לבשו לבן וכולנו היינו משפחה אחת גדולה ומאושרת,
כעת אני מחכה כל שנה שהיום הזה יעבור ונחזור לחיים הרגילים בלי המשפחה ובלי המבטים .
פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה, "בדידות היא גם חוויה סובייקטיבית: אדם יכול לחוש בודד מאוד גם כשהוא מוקף אנשים".
סיפורה של יהלי : יהלי סיפרה לי שהיא כבר שנתיים ימים מגיעה כל חג להורים עם "הבן זוג התורן "
כך היא מגדירה אותו , היא כבר הפכה להיות בדיחה בבית,
את מי את מביאה היום כך צוחקים עליה האחים שלה,
ההורים טיפה יותר סבלניים, אולם היא עדיין רואה את המבטים .
אולם היא לא מסוגלת לחשוב על הידיעה של להגיע הביתה לבד זה לא נוח לה בכלל .
זה כמו שהיא לא תגיע בלי מתנה להורים אז היא לא יכולה להגיע לבד,
עדיף לשבת שם עם מישהו גם אם אינו אהבת חייה הגדולה מאשר לשבת שם לבד בין הדודה לשכן או לחייל המאומץ של המשפחה,
לפעמים היא מרגישה פחות שייכת ממנו .
אז לפני הגעת החגים יהלי יוצאת לדיטים ומחפשת את המיועד על מנת שיוכל למלא את המשבצת של הזוגיות לחג,
יהלי מודעת איך הדברים נראים או מצטיירים, אולם זה הרבה פחות גרוע מאשר להגיע לבד לבושה יפה לחג בלי בן זוג.
כולם ישובים שם זוגות זוגות כמו בתיבה,
הילדים מתרוצצים להם מסביב והיא מה? תשב לה לבד עם מי היא תנהל שיחה ?.
כך לפחות יושב לצידה בחור חמוד ובסוף בערב ילחשו לה
"הוא ממש מקסים תשמרי עליו הוא ממש המיועד לחתונה " ,
רק יהלי יודעת שיעברו אי אלו ימים או חודשים עד שהיא שוב תהיה לבד כי ככה היה גם בשנה שעברה,
זה לא שהיא לא ניסתה.
היא יודעת שלברוח עם חברות היא לא יכולה,
שנה אחת היא נסתה לבלות את החג בביתה של חברתה הטובה ושם הרגישה עוד יותר בודדה,
כי היא היתה על התקן של זאת שאין לה לאן ללכת…
לכן אעדיף להיות בבית בסביבה המוכרת עם "בן זוג" וזה עד לחג הבא,
יהלי מאוד רוצה שיהיה לה את האחד והיחיד שאיתו תוכל לבוא כל שנה אולם לעתה עתה זה עדיין לא קרה .
אז מה עושים נשאלת השאלה בצורה מאוד ברורה על ידי כל אותם הפונים :
1. אל תישארו לבד,למרות הקושי הרב תיקחו נשימה עמוקה ותנסו להנות מהארוחה מהאווירה, זה הרבה פחות כואב מאשר להיות לבד .
2. אל תשכחו לחדש גם לעצמם החל מחולצה,סריג,מכנס או אפילו בושם חדש, הרגשת החדש מתחילה אצלכם,
הרגשת השנה החדשה תתחיל אצלכם בחיוך שלכם עם עצמכם ולכן פנקו את עצמכם במתנה יפה .
3. חפשו מה לעשות בחג עם חברים בטיול,עם מכרים,השקיעו בלא להיות לבד כמעט כמו ביום עבודה.רק שכעת אתם עם חוויות ואווירה טיפה שונה,הלבד מכניס לבדידות זוכרים?
4. אם השכנה מקומה שנייה מציקה לכם או הדודה מהצד שאתם לא מכירים שואלת שאלות מיותרות .
אל תלחצו או תעלבו ותיקחו את המשא פנימה, תשתדלו לחייך ובאלגנטיות תשאלו אם היא רוצה עוד חתיכה של דג,או באם למישהו חסר מזלג ותנתקו מגע.
אין טען להיות במקום שבוא לא נעים לכם,אל תשכחו זה הבית של ההורים !!!!!! אמור להיות לכם הכי נעים בעולם,כי :
No Place Like Home .
5. באם ההרגשה אינה מופיעה רק בימי החג הקרבים, אם זאת הרגשה מתמשכת אשר מלווה אתכם לאורך כל השנה בכול יום בשבוע,ישנה חשיבות להתחיל סשן טיפולי או אימוני על מנת לנסות ולשחרר את ההרגשה על מנת להקל על ההרגשה
( תמיד תזכרו את ההגדרה למונח בדידות),שיחות אישיות,שיקוף, ניתוח סיטואציות יכול להוביל לשינויי תפיסתי והתנהגותי על מנת לא לספוג את כול המועקות המתלוות להרגשת הבדידות .
6. באם הדבר אינו עוזר יש לפנות לטיפול תרופתי על מנת להביא לאיזון,
הדבר אינו יוצר סטיגמה אולם כאשר תסמינים של דיכאון או הסתגרות מופיעים חובה לווסת את ההרגשות הסובייקטיביות על מנת שהדברים יוכלו לעבור לרמת המודע ושנוכל להניע תהליך פנימי .
אחרונים,אחרונים לכם המשפחה והחברים
אם אתם יודעים שיש בקרבכם מישהו שהוא לבד,
זה לא הזמן לשאול אותו את השאלה המתבקשת למה?
זה המקום לחבק אותו באהבה רבה,
לעזור לו באמת ובאמונה רבה לעבור את הימים הקשים הללו שנקראים החגים .
ואולי בשנה הבאה תוכלו להגיד מזל טוב .
חג שמח לכולם .