חורבן הבית הפרטי שלי .

חורבן הבית הפרטי שלי .

 לפני שנה בדיוק .

לפני 365 יום .

בדיוק באותם ימים

אביטל החריבה לי את הבית שלי .

כך ישב מולי שלומי ובכה בעיניים מוצפות בדמעות,

 שלומי הגיע אלי לפני שנה בדיוק .

מפורק לחלוטין .

 

כל תסמיני הדיכאון הופיעו אצלו בצורה ברורה,

משקלו צנח בעשרים ושלושה  קילו .

ומראהו היה מוזנח .

 את שלומי אני כבר מלווה שנה שלמה .

שנה שלמה מהיום בו נכנס בדלת ואמר:

"היא הרסה לי את החיים" .

לפני שנה בדיוק

בליל 9 באב .

 

ליל חורבן הביית הקולקטיבי של עם ישראל

החריבה לי אביטל את הבית הפרטי שלי .

  לפני שנה בדיוק הודיעה לי מי שהיתה אמורה להיות אישתי

"כי החתונה מבוטלת".

בבוקרו של ערב הצום חרב עלי עולמי,

חשכו השמיים ורעשה לי הארץ.

 חיי השתנו מהקצה אל הקצה .

ומאז אני לא חיי.

 

מאז חיי הם אוסף של ימים,

ללא טעם וללא ערכים,

אני סתם חיי.

אני חיי מת .

היא חייה לה את חייה בשמחה ואני כאן מת .

כבר לא מבושה אבל מת .

זה הביא אותי לשברון לב שלם .

לילות שלמים שכבתי על הרצפה ללא יכולת לנשום .

לילות שלמים שכבתי מכווץ בפינה .

ורק בכיתי ניסיתי להבין למה ?

למה עשתה לי זאת .

 

למה אביטל האישה שכ"כ אהבתי ושאת חיי רציתי לשזור בחייה .

החליטה להחריב לי את הבית שלי .

 הועזבתי בעל כורחי מהבית שלנו .

ראיתי אותו בפעם האחרונה וגורשתי ממנו בבושת פנים .

אפילו בגדים שכחתי לקחת כי לא האמנתי .

לא הבנתי את השבר הגדול .

 

 "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם

הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם.
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ
אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ
כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ
כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"

(איכה, א, 1-3).

אין לי מנחם .

אביטל שהיתה אמורה להגן עליי, שהיתה אמורה לחוס על נפשי בגדה בי .

היא תכננה הכול מראש, קמה ועזבה .

קמה והלכה .

 

 לילות ללא שינה ,לילות ששנתי נטרפה עליי.

שנה  כמו הנביא יונה  שביקשתי את נפשי למות .

שנה שלא רציתי להמשיך להלך בין האנשים .

שנה .

שנה שלמה נעלמה לי מהחיים.

שנה של כאב ואובדן .

בכי לדורות .

 

 לפי רובין (1993) הרעיונות אותם הנחיל פרויד בנוגע לאבל הם: עיבוד האבל משמעותו :

תהליך תוך אישי, מטרת עבודת האבל היא ההכרה בסופיות הפרידה וזו מרחשת לאחר תהליך ארוך וקשה,

תהליך העיבוד מורכב מחלקים מודעים כמו גם לא מודעים .

הכרתי אותך, בניתי לנו את הקן שלנו ביחד .

אימצתי אותך אל ליבי ואת חמשת  ילדייך .

חמישה יתומים לקחתי עליי כמעמסה על הגב .

לא חשתי את הכובד בגלל שבליבי פעמה האהבה .

ידעתי שאני מקבל עליי עול כבד .

אתם קולטים חמישה ילדים ?!!!!.

ואני באתי בגפי עם האמונה שלי .

בשם אלוקים יצאתי לדרך .

ראיתי בך את התגלמות היופי  והאושר בחיים .

ראיתי את האדם ,בו בעת שכולם ראו בך עול ועונש .

זאת אלמנה לא גרושה, אין שבת פנויה בלי הילדים,

טרחו לנסות ולהגיד לי

אבל אני לא ראיתי בכך מעמסה .

אני ראיתי בכך שותפות מלאה .

אולם את החלטת,

את ביטלת חתונה .

 

כעת אני מבין אחרי תהליך ארוך של טיפול נפשי כי הכנת את הקרקע .

פעלת מאחורי גבי .

עת אני ערוך ליום המאושר של חיי,

את הכנת הכול על מנת לבטל את הכול .

רק חיכית לשעת כושר נכונה על מנת להודיע לי את ההודעה.

אולם איך ?

איך העזת להודיע לי על הביטול ערב 9 באב .

מה עבר לך בראש ?

מה רצית לעשות לקשור  את הכאב הקולקטיבי עם הכאב הפרטי שלי?

אז הנה הצלחת .

 

רבבות עם ישראל  היושבים בציון .

בוכים יחד איתי על חורבן הבית שלי .

זה לא רק אני .

זה כולם .

כעם בוכים

ונפשם לא שקטה .

נפשם לא רגועה , איך העזת לעולל לי כדבר הזה .

שערי שמיים נזעקים עת אני שופך מר ליבי .

שערי שמיים רועדים עת עם ישראל בוכה יחד איתי .

שלומי יושב מולי היום וכאילו לא קרה דבר .

אומנם משקלו טיפה עלה , אולם המבט בעיניים נשאר כשהיה .

מצליחים לראות את הכאב מבעד לעיניו הירוקות .

רואים שהם בוהקות .

יש בהם דמעות.

 פרויד (פרויד, 2002) היה מהפסיכולוגים הראשונים שהתייחסו למתאבל כאל אדם שעובר תהליך טבעי,

בו הוא מעבד את האבדן במה שהוא כינה "עבודת אבל".

תהליך האבל הינו תהליך שיכול לארוך שנים , ישנם שלבים , אולם הזיכרון עצמו ילווה את הנושא אותו עימו לעולמים .

ניתן להכהות את הכאב אולם לא ניתן להעלימו כליל.

ניתן להתמודד מולו אולם לא ניתן לחמוק אותו.

הוא צרוב עמוק בזיכרון .

הוא נמצא שם עמוק במקומות האפלים .

 

כך אמר לי שלומי עת ניסינו לטפל בבעיה .

היא לא נעלמה והיא לא תעלם .

אני מתעורר עימה כל בוקר מחדש .

אני רואה אותה במראה .

היא נשקפת לי כבבואה .

אני עובר במקומות אני נזכר בריחות .

אני רואה את החליפה בארון ואת הטבעות והלב כואב .

זאת אומנם רק השנה הראשונה , אולם זאת צלקת לכול החיים .

לא אשכח ולא אסלח.

הכאב ילווה אותי לעולמים .

שלומי לא הכיר את המציאות הנוכחית הוא היה שמח ומאושר, הוא היה זה …….

היה משפט שחזר על עצמו: "הייתי" , בעבר אני כיום לא.

היום אני משהו אחר משהו לא מובן,

משהו לא ברור …..

 

הניתוק מהזוגיות,הניתוק מהילדים של אביטל ,הניתוק הפתאומי הם אשר יצרו אצל שלומי

את הנפילה הגדולה, את חוסר היכולת להתמודד עם ההרגשה

שלומי הגיע מהעולם הדתי שייך היה "לרווקיה" המפורסמת,

בן לילה שינה סטטוס וקיבל עליו עול מלכות של זוגיות ומשפחה.

שלומי טען שהוא איבד את הרגשות שלו,

שהוא לא מרגיש כלום למעט כאב עמוק, כאב חד שמגיע מבפנים,

הוא לא רוצה /יכול/מסוגל לאהוב יותר הוא "נעל" את עצמו וזאת בנוסף על הכאב חד שמגיע מהחברה אשר סובבת אותו.

 

 החברה טען "נידתה" אותו ,הוא רואה את המבטים, הוא שומע את המילים והלחשושים

  שנה אחרי שנה אמשיך לבכות על הבית שהרסת לי .

 דברים כה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

וזאת היא הצוואה לא אשכח ולא אסלח !!!!