סיפורו של נבו – והילד הפנימי שבתוכנו

סיפורו של נבו – והילד הפנימי שבתוכנו

עבודה עם הילד הפנימי הנה דרך בה אנו יכולים להחלים מחוויות הילדות הקשות ,

זוהי עבודה המאפשרת לנו ללמוד לאהוב את עצמנו, לחיות בשלום עם עצמנו ועם עברנו,

להרגיש בטוח בפנים ולהפחית את הפחדים והמכשולים הפנימיים ,

במטרה לנוע לעבר המטרות שהצבנו לעצמנו בחיינו הבוגרים.
הילד הפנימי מבלי שנשים לכך לב , הינו חלק אינטגראלי מאיתנו ,

איתו גדלנו ועליו ביססנו את כול חוויות הילדות,אולם עת התבגרנו הפך הדבר להיות החלק הפחות מודע שלנו . למה ?

ניתן לבחון לא מעט אלמנטים כגון :

הסביבה, הצורך בבגרות, הציפייה של הסביבה מאיתנו ושלנו מאיתנו ועוד ועוד ….

זהו החלק שמייצג את הילד שפעם היית,מוזר לציין את המילה פעם ,

כי הוא תמיד יהיה שם , גם אם לא תיתן לו לצאת החוצה הוא עדיין יהיה שם,

גם אם יהיה מצב אשר בו הסביבה "תדכא" אותך מלהוציאו החוצה ברבים הוא עדיין יהיה שם.

מיסודו "הילד הפנימי הוא מאוד פעלתן , סקרן , חופשי , ללא גבולות וללא מעצורים ,

הוא יצירתי וכישרוני ואנו בכוחות עצמנו ואולי טיפה בעזרתם של אחרים עם השנים מגבילים את צעדיו ומנעים ממנו לתת את כול כולו .

הילד הפנימי שלנו מכיל את הרגשות, זיכרונות וחוויות הילדות.

הן הטובות והנעימות והן הפחות טובות ולכן שנשב ונזכר בחוויות הנעימות בגן יציפו אותנו רגשי ערגה לאותם הרגעים,

כאשר נזכר באותה הטרדות והצקות בכיתה או בהפסקה ובאותה הרגשה לא נעימה של דחייה,

במסיבות כיתה אזי אותה חוויה טראומתית מבחינתנו תופיע גם בבגרותנו במסיבה אחרת לחלוטין או בסביבה אשר לא תיתן לנו את הבמה ,

הילד הקטן מהגן יפגע בשנית כתוצאה מאותה החוויה .
נבו הוא עמד מולי עם חיוך מקסים , גומות החן בלחיים עדיין בצבצו שם .
שיער קצר אבל בעל מראה שובבני בקיצור ילד מקסים חביב וחמוד .

אולם משהו בתוכו היה ריק.
זאת הסיבה ששלחו אותו אליי ,הוא לא הצליח לתקשר עם הסביבה בצורה נינוחה .
היה בו משהו עצוב ,משפטים כגון:

" בכול פעם שאני יוצא עם בחורה אני מרגיש שמשהו ממני נשאר בדייט,שאני מבזבז את עצמי" .
המשפטים גרמו לי להרים גבה.
הוא הרגיש שכולם מנצלים אותו.
הסביבה,הבחורות,החברים ,ואולי אפילו המשפחה אמר בחצי פה ולא בטוח שבהסכמה מלאה .

ישבנו מפגש שניים ושלושה והסיפורים חזרו על עצמם,

אותה פגיעה נקודתית שעל פניו היתה נראית שטחית ולא משמעותית אצל נבו היתה מאוד קרדינאלית .
הוא היה הילד הקטן שבתוך תוכו צריך הגנה .
וזאת הסיבה שהוא עשה הכול לבד, כמו ילד קטן שרוצה להראות לכולם שהוא יכול (גם אם בפועל לא)

הוא ניסה לעשות הכול .

הוא רצה לעשות הכול לבד כמו הגדולים אולם תמיד בה לבקש חיזוקים חיוביים .
שאמרו לו כן מעולה זה המריץ אותו קדימה לעשייה אולם שהביעו חו"ד השונה ממה שציפה הדבר יצר אצלו דיסוננס קוגניטיבי והתגובה לא אחרה לבוא בצורה של סינון קללה,הטחות אשמה מריבה ואפילו ברוגזים והימנעות משיחה עם בני המשפחה ,

לא פעם הוא סיפר שיצא מהבית טרק את הדלת ונעלם ליומיים שלושה .
זה המקום לציין נבו היה בן 25 ולא הילד הקטן בגן .

הוא היה מספיק פגוע בתוך תוכו על כי לא נאות בכלל לשמוע גם לא אותי .
כל שיחה עימו היתה התנצחות לא קטנה,כל מילה גובתה בעשרות דוגמאות על ידו וברציונל מדוע ולמה .
ניסיתי לגעת והוא חסם.
היה בו סממנים של "חיה פצועה"

הוא היה רך ונעים כלפי חוץ אולם כל סטייה מהנורמה הוציאה ממנו את "הילד" הפגוע שבעט בכול הכוח .
כפי שסיפר באחד מהרגעים,

כאשר היה עושה מעשה לאחר שלא קיבל לכך לגיטימציה מהסביבה,

לפעמים מסיבות אמיתיות ונכונות הוא הרגיש כעגל רך שהלך לאיבוד לאחר שיצא מהמכלאה בלי לבקש רשות וכעת הוא לבד בשדה בלי לדעת מה הכיוון הנכון בחזרה לאימא .

אבל "הכבוד והגאווה " מנעו ממנו לבקש עזרה גם כאשר ממש היה זקוק לה כאוויר לנשימה .
גם בי נבו ראה סוג של "עוד אחד" כפי שהגדיר זאת בצורה מאוד יפה .
מה אתה שונה מכול החמישה שהיו לפנייך ברשימה ?כולם באו דיברו,

דיברו,דיברו ולא יצא מזה כלום, ורק אני נפגעתי מזה כי כל פעם מחדש הייתי צריך לפתוח את הלב .

ולכן כשלב ראשוני לא היה מנוס בכלל מלעצור את התהליך אשר בו החל ולהתחיל הכול מהתחלה .
השלב הראשון בכל טיפול בטראומה, הוא ליצור מקום בטוח (Safe place).
מקום אשר בו ירגיש האדם /המטופל /מתאמן שבו אפשר להעלות דברים "קשים וחוויות כמוסות" ולדבר על דברים "שלא מדברים עליהם".

למען האמת זה נדרש בכל סשן באשר הוא, בכול סיטואציה באם המטופל/מתאמן/אדם

לא ירגיש בטוח ומוגן הוא לא יעשה כל צעד התקדמותי משמעותי על מנת להניע תהליך וקל וחומר במקרה של נבו .
דבר נוסף חשוב מבחינתנו היה להגיע לשורש הבעיה,כולם עד כה טיפלו בסימפטומים,

לי אישית היה חשוב לרדת לשורש להבין מהם בטריגרים "שמפעילים" לנבו את הילד.
הדוגמא שניסיתי להסביר לבני המשפחה המודאגים

( כמובן שזה היה מבלי לפגוע בסודיות שלי כלפי נבו ובאמון שנתן בי )

היה ששמן רותח במחבת אין בו כל סכנה מיידית,

אולם באם נזרוק לתוכו חצי כוס מים הריאקציה שתיווצר תהיה הרסנית וזה מה שקורה אצל נבו התנהגותית .
אחד מהדברים שהוא נר לרגלי הינו ההתבוננות בבעיה.

 

אני לא מפחד לתסכל לה בעיניים ולמרות הכאב הראשוני להבין את מקור עוצמתה ואז הכאב מתחיל לקהות אט אט .
זה מביא אותנו לכך שגם בטיפול/בתהליך/באימון כאשר אנו מזהים טראומה יש לפגוש אותה,

את הזיכרון הקשה. זו גם סוג של חשיפה, אולם היא נעשית בצורה מדודה מבוקרת והתליכית מן הקל אל הכבד ע"פ שלב השאלה החוזרת והשיקוף האיטי ,

לא נראה למתבונן את אשר אין הוא מסוכל להכיל .

מהנתונים שקיבלתי הוא כבר עבר טיפולים קודמים אשר לא הובילו לשום מקום והוא רק הרגיש פגוע מכך .
מצד אחד המשפחה רצתה לרוץ קדימה על מנת להניע אותו לעשייה אולם מצד שני היה את הילד הקטן הפגוע .
לאלו מאתנו אשר חוו התעללות, הזנחה או חוויות קשות אחרות בילדות,

הילד הפנימי הוא ילד פגוע ומפוחד.

כאשר אדם מרגיש תקוע בחייו,

כאשר הוא חוזר שוב ושוב על אותם טעויות ואותם סיטואציות אשר פגעו בו בעבר,

או כאשר האדם מגיב בצורה שאינה פרופורציונאלית לאירוע עצמו – זוהי אינדיקציה טובה שילד פנימי פגוע פועל בפנים.
כיצד נוצר הילד הפנימי הפגוע?

בשלבים ראשוניים של התפתחות הילד כאשר היו מצבים או אירועים אשר בהם הביע הילד כאב או צורף עז בהבנה אולם הצרכים שלו הודחקו על ידי הסביבה או המשפחה הצידה ( בכוונה או שלא ) גרם הדבר כי החוויות נדחקו אל פינות צדדיות במודע ,

כאשר ישנו מצב של הדחקה, ובמיוחד הדחקה של רגשות ובתוכם:

כעס,כאב,עצבות,פגיעה,דחייה,חוסר הבנה …..

הופך האדם לבוגר אולי כלפי החוץ הוא מחוספס אולם בתוך תוכו שוכן עמוק בפנים הילד הפגוע .
ולכן על מנת שהטיפול בבעיה יהיה אפקטיבי ולא רק בסימפטומים עלינו לטפל בילד,

עלינו להגיע אליו לחשוף את המקור שנמצא שם מתחת לשמיכה עמוק במחשכים,ובעדינות לעבוד על אותם הנקודות אשר מהוות את הטריגרים כל פעם מחדש .

העבודה מאוד עדינה ומקבילה לטיפול בשדה מוקשים, כל "מוקש"

מקבל טיפול אישי ונקודתי ,

לכל מוקש יש את המרעום של ואנו לא רוצים ליצור פיצוץ שיגרום לסדרת פיצוצים משניים,

אלא לנטרול נקודתי של כל מוקש .

 

כל ניטרול " מוקש" יגרום לאנחת רווחה אצל הילד-מבוגר.לחיוך על התהליך,הדרך,התוצאה .
לפעמים יהיה לו קשה,לפעמים אפילו יהיה הדבר מלווה במורת רוח או תסכול נקודתי אולם חשוב להמשיך בקור רוח יחסי את המטרה של ניטרול "המוקש".

יצירת קשר עם הילד הפנימי

אחד הדברים המשמעותיים כפי שציינתי לעיל זאת הרגשת הביטחון ,חשובה הטונציה , הרוגע השלווה ,

כמעט כמו במדיטציה צריך לתת לילד/בוגר את ההרגשה שהוא יכול להישען אחורה בבטחה רבה להניח את הראש ולנסות ולהוציא מתחת למעטה השכבות הרב של השנים שבהם הודחקו הדברים אשר על ליבו ואת צפונות הלב .

 

ישבתי מול נבו , התחלתי לרכון לכיוונו דיברתי אליו בטונציה רגועה,לא הערתי ולא העברתי ביקורת ולו אפילו הקלה,

ראיתי את פניו משתנות, דיברתי בלי הפסקה רציתי לתת לו הרבה חומר לספוג, פניו השתנו והיה נראה כי הדברים מחלחלים לתוכו, הסברתי לו את המקום שלי יחד איתו,הראיתי לו כי אני מהצד שלו,

הבנתי כי עשרות מחשבות רצות כעת בראשו .
הוא נשען אחורה בעוד אני דיברתי הוא פשט ידיו לאחור ומבטו היה תקוע בתקרה ,

למרות שהיה נראה כאילו נבו מתנתק היה ברור ליל לחלוטין כי כל מילה נספגת במקומה .

גישה נוספת וכלי עבודה נוסף אשר אנו משתמשים בו נקרא – NLP ,

בתיאוריה זאת אנו משתמשים בטכניקה הנקראת Time–Line כדי ליצור קשר עם הילד הפנימי הנמצא בתוכנו.

בטכניקה זאת אנו גורמים/עוזרים/מביאים את היושב מולנו לנסות ולהתחבר לאירוע הראשוני בו חווה הילד את האירוע המשמעותי שבו קיבל את האמונה ו/או הרגש המגביל ועוזרת לו לכונן מערכת יחסים אוהבת ותומכת עם הילד,

מערכת שתאפשר לילד לקבל את ההנחיות וההדרכה של האדם הבוגר.
בשלב השני בטכניקה זו, חוזר האדם הבוגר (המתאמן שלך)

לאירועים שונים בהם חווה הילד קשיים ועוזר לו להתגבר עליהם בדרך שהכי טובה, מוגנת ובטוחה עבור שניהם.

"לפעמים, ביני לבין עצמי,
אני שואלת מה זורם בתוך דמי.
לפעמים, ביני לבין עצמי,
אני שואלת מי זורם בתוך דמי,
את מי אני גוררת הלאה לתומי,
בדרך התלולה של עצם קיומי?
מושכת הלאה באושרי בזעמי –
יומם ולילה עוד מתנגנת שפת אימי." (מילים: אהוד מנור)

נסיים עם נבו , עדיין לא הסתיים המסע ,

אולם הילד שהו הסכים לקבל את היד שהושטה לעברו , הוא נתן ביטחון והקרין לעצמו ביטחון בתהליך ,

הוא נפתח והסכים לגעת .הסכים להרים את השמיכה. הדרך לא תהיה לו קלה אולם בסופה הוא יקבל את הילד שבוא בחזרה, הוא יוכל לחבק אותו בהשלמה ובאהבה רבה , הוא יוכל לצאת איתו לשחק בגינה, לאהוב ,

להשתולל,לעשות שטויות,להתפרע מבלי לשים חסמים ולהנות מכול ההנאות הקטנות של ילדים .

אם שכחתם איך זה נראה תעשו כמוני תעמדו ליד גן ילדים בשעת המשחק בחצר , תראו אותם שם שלווים ונינוחים ,מלאי מרץ מחייכים ותזכרו שגם לכם יש אחד כזה בפנים ותנו לו לצאת החוצה .