צוריה בגלבוע .
את צוריה אני מלווה כבר כחודש ימים, צוריה הינה עלמת חן בת 32 .
היא בחורה אנליטית וחכמה עו"ד בהשכלתה .
צוריה הגיעה אליי עם בעיה שהיא "לא מרגישה"
היא אינה חשה דבר ליבה הוא ריק מתוכן והיא אינה יכולה עם הריקנות שבליבה .
היא ישבה ברה"ש כך טענה והיתה ריקה מכול הרגשה,
היא לא היתה שלמה עם הישיבה שלה בבית הכנסת,
המילים היו ריקות מתוכן לא היתה כל משמעות למה שקראה בסידור .
כולם מסביבה היו נראים "באקסטזה" רוחנית ורק היא ישבה והעלתה במחשבתה את כל הדברים "העבריינים" שעשתה.
כמה היתה רעה לאנשים, כמה היתה נוקשה וקרה,
כמה לא היתה אמפטית לצרות אחרים, כמה ראתה רק את עצמה,
כמה דאגה רק לצורכה, כמה גברים היא שברה את ליבם,
על איזה עברות שהצנעה יפה להם היא עברה בלי לחשוב פעמיים.
על עברות שבין אדם למקום לא נורא אולם על עברות שבין אדם לחברו בכלל אין על מה לדבר, ומה איתם ?
היא יכלה לזכור בוודאות את פני הגברים שעמדו מולה והיא "הכתה" בהם בלשונה החדה,
או את הסיטואציה שבהם היתה חדה כתער שבהם סיננה מבלי לחשוב פעמיים " תקום ותלך"….
את הטלפון מצוריה קיבלתי ביום חמישי בלילה,
הייתי בדרכי חזרה מטיפול זוגי אולם היא היתה על סף התרסקות כהגדרתה היא רצתה לברוח .
בגלל הדחיפות ובגלל יום הכיפור שבפתח ולנוכח המצב כי זה ארבעה מפגשים ואני עדיין לא מצליח לחדור את המעטה הרב שלבשה לה צוריה הצעתי לה הצעה משוגעת " לקבוע סשן טיפולי "
ליום שישי אבל לא בקליניקה .
צוריה הסכימה וקבענו בשעת בוקר מוקדמת בנחשונים,
אספתי את צוריה ויצאנו לדרך שאת מקום היעד היא אינה יודעת כמו אברהם אבינו שנתבקש ללכת אל מקום לא נודע .
בדרך עצרנו לקחת קפה ומאפה ביד והחמור היה בצבע אפור עם גג נפתח והנעה של 4X4.
התחלתי לדבר עימה אודות המהות וההרגשה של יום הכיפור,
אודות המהות של הוידוי על החטאים ועל היכולת לסלוח לעצמנו.
מהות הוידוי( שעליו רציתי לכתוב אולם סיפורה של צוריה הקדים אותו קמעה )
הוא חיטויי הכתמים שיושבים על ליבנו מהחטאים שעשינו.
הוידוי לא מוחק אותם אולם הוא מנסה להלבין את הכתם השחור שיש על ליבנו.
אין אנו יכולים לשאת על ליבנו את כול מעשינו "העבריינים" .
התשובה במהותה הינה חסד מאת היושב במרומים, הגורם לעבר להימחק ולא להיחשב .
צוריה לא הנידה עפעף, היא היתה שקועה בתוך עצמה ובקפה,
ורד הקציר על כביש 6 עניין אותה יותר מהמילים שהיו בפי .
מזל שיש לי גג נפתח ברכב, צוריה יכלה לברוח עם מבטה לשמיים שהיו טיפה מעוננים בעבים קלים .
שתיקה השתררה ברכב, מזל שיוני גנוט ניגן ברקע בדיסק כך שהיתה מוזיקה נעימה.
לאחר כמה דקות אמרה צוריה :
" גם ברה"ש הקודם ביקשתי סליחה וגם ברה"ש התפללתי וגם שנה שעברה הבטחתי לעצמי שלא אפול ,
הנה זה שוב קרה אז מה הטעם בתשובה"? .
אח זה כאב לזה לא ציפיתי בצורה כזאת ישירה,
צוריה ארבעה מפגשים היתה עטויה במלבושים ובמגננות והנה פתאום היא שופכת את ליבה.
החזרתי את צוריה ליונה, גם יונה העדיף לברוח, הוא העדיף לשתוק לא להתמודד עם המציאות,
האם זה עזר לו בתוצאה הסופית ? התשובה לא .
צוריה חזרה למשחק, היא שאלה בהתרסה מה עוזר לי שאני מונה את החטאים שעשיתי?
זה לא עושה לי טוב. גם ככה ברגע המעשה אני חשה "אשמה" ,
אז מה כעת אני אמורה לחזור לאותם רגעים ולחפור בשנית בפצע הכואב ?
הסברתי לה כי ראשית כן, אני לא מפחד מהבעיה אני מסתכל לה בעיניים ומתמודד איתה .
אני לא מושלם ולא מלאך ולכן מותר לי לטעות.
כמו במערבולת על מנת להיחלץ ממנה אם אנסה להפעיל כוח נגדה היא תנצח אותי ואפול שדוד נטול כוחות
( מה שקורה לצוריה כעת) אולם אם אצלול לתוכה ולא אפחד ממנה אוכל להיחלץ ממנה.
זאת ועוד, הסיבה שאנו מונים את החטאים ברה"ש ויוהכ"פ, אינה לעשות לנו רע על הנשמה ,
אלא שנוכל לחשוב עליהם בשנית ולהבין את הטעות,
ברגע שמבינים ממה מורכב הכתם ניתן בקלות למצוא לו את חומר הניקוי המתאים.
צוריה חייכה ושוב ברחה ואמרה כי היא מעדיפה לשלוח הכול למכבסה הם עושים עבודה מעולה בתמורה ל-10 ₪ לקילו .
הדרך התחלפה לנו במהירות ולא הרגשנו כי אנו כבר בצומת מגידו ואז לפתי צוריה קלטה היכן אנו ……
אני חייכתי וביקשתי שתמתין קמעה .
את דרכנו עשינו לגלבוע, צוריה יצאה מהרכב התמתחה וחייכה רק לנוכח הנוף שנשקף מטה אל העמק
(רק בשביל זה היה שווה את הנסיעה ).
העמסנו את הפק"ל קפה ואת העוגיות של עבדי ויצאנו לשבת על שפת המצוק.
צוריה כמו בסיפור המקראי שאלה למה לכאן ?
ואני אמרתי לה את התשובה שאמר אברהם אבינו והיא חייכה שוב ( 2-0 ) לטובתי .
על המצוק התחלתי לספר לה את סיפור קינת דויד ואת האהבה הרבה שהיתה שם.
אהבה מקסימה בתולית ונערית.החזרתי אותה לתקופה באולפנה,לתמימות המקסימה באותם הימים בטיולים בטבע ובמחנות .
אז הבטנו אל האופק ושאלתי האם היא מזהה משהו שהיא מכירה?
התשובה היתה פרצוף מוזר ואני הצבעתי על ישוב באופק – בית השיטה .
את הסיפור היא לא הכירה. אולם את המנגינה של יאיר היא כן זוכרת מתפילות החזן בבית הכנסת של ההורים .
את הסיפור על רבי אמנון ממגנצא צוריה כבר סיפרה בהתלהבות רבה:
" רבי אמנון ממגנצא אשר נכרתו רגליו וידיו ועונה על כלות על ידי ההגמון למרות הכאב העצום והחולשה הגיע לתפילת יוהכ"פ,
בבית הכנסת וביקש בלחש להתפלל תפילה והיא "ונתני תוקף " ועת סיים התפילה החזיר נשמתו לבוראו " .
צוריה היתה כבר כול כולה באווירה המתאימה ואז סיפרתי לה כי במלחמת יוהכ"פ איבד הקיבוץ 11 מבניו,
בהוראת הרמטכ"ל הוחזרו כל בני הקיבוץ הביתה מהחזית על מנת שלא יגבר הכאב.
יאיר רוזנבלום אשר ישב בקיבוץ באותם שנים ראה את האובדן ואת הבלבול הרב ששרר אצל החברים שלא יכלו לעכל את הכאב ואת ההרגשה שיצרה "בור " בליבם .
והוא הלחין את התפילה של רבי אמנון ממגנצא את השיר ביצעה להקת הגבעטרון והקהילות האשכנזיות "אימצו" את הלחן בתפילתם .
ביקשתי להקריא לצוריה את המילים :
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ. קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות. כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת. כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה. וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו. אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו "
המהות של שילוב תפילת "כל נדרי " ותפילתו של רבי אמנון ממגנצא הינה כי בתפילת "כל נדרי"
אנו מבקשים כי כל החבלים, השבועות, המיתרים, הנימים שקושרים אותי לשנה שעברה כולם בטלים ומבוטלים.
אנו רוצים להתחיל הכול מהתחלה כאילו לא היו עברות בשנה הקודמת לקבל דף חדש .
היכולת להתחיל מחדש אינה תמימות של האדם אלא הבנה מעמיקה של המילה והמהות "תהליך "
אין דבר כזה להגיע לסוף, אין דבר כזה לא ליפול יש אפשרות להתקדם כול הזמן .
אנחנו בוגרים,מחכימים לומדים ולכן זה התהליך שאנו עוברים .
הוצאתי מהכיס MP4 והשארתי אותו בידה, הסברתי לה שהשיר מוכן להשמעה וביקשתי ממנה שתיתן לניגון לגעת בה .
קמתי ממקומי והתרחקתי,
השארתי אותה לבדה, בעודי מתרחק שמעתי את השיר מתנגן ברקע.
לא יכולתי לעצור בעד פרץ הרגשות שגאה בי, ראיתי את כתפיה רועדות.
הבנתי שצוריה נותנת לעצמה לגעת בתוך תוכה .
חיכיתי כמה דקות והתקרבתי אליה, עיניה היו אדומות אולם היה חיוך על פניה,
חיוך של כאב עם השלמה, חיוך שלא מחק את העברות אולם מירק את הכתמים .
צוריה שאלה אם היא יכולה לבקש בקשה? ואני שמחתי בנפש חפצה,
היא ביקשה ללכת לטבול במעיין הסמוך אם זה אפשרי .
אני הייתי נבוך ומופתע כאחד מהבקשה, ועוד טרם הספקתי להבין את מהותה היא הסבירה לי כי היא זוכרת
" שטבילה מזככת, כי עצם עצירת הנשימה במים הינה היוולדות מחדש " .
אחרי הסבר כזה משכנע לא יכולתי לסרב.
למזלי הרב היינו עם רכב 4X4 כך שיכולתי להביא אותה עד פתח המעיין וסבתי אחורה על מנת לתת לה פרטיות.
אולם טרם עזבתי ביקשתי להוסיף והסברתי לצוריה כי :
"היכולת להיוולד מחדש טהורים הינה בנכונות העיקרית להתפשט מכול המלבושים הישנים שעטינו על עצמנו"
אנו מבינים כי הכישלונות הינם זמניים,העבריינות שלנו הינה זמנית והנשמה הינה הקבועה .
את הדרך חזרה עשינו עם גג נפתח וחיוך גדול של צוריה .
יוני המשיך לנגן ברקע ולטעם הקפה היתה ארומה מיוחדת, טהורה וזכה.
מי ייתן שתפילת רבי אמנון ממגנצא תעלה לפי יושב מרומים
תביא לחתימה טובה ולמירוק עוונותינו ולא על ידי ייסורים רבים .