עינת רצתה ילד.
עינת כבר לא ילדה קטנה, עינת כבר כמעט בת 40 .
עינת משכילה, יפה, גר בדירה משלה, מה עוד יגרום לגבר לרצות אותה ? ככה היא שאלה את עצמה בינה לבין עצמה .
אולם משום מה הזוגיות לא הבשילה לכדי חתונה .
וכך מצאה עינת את עצמה שנה אחרי שנה מחכה לבן הזוג המיועד .
שלא תבין, כך היא אמרה בעודה יושבת ישיבה מזרחית על הכורסא מולי בקליניקה, "שלא תבין " אני יוצאת עם עשרות בחורים הם מוכשרים מקסימים הכול אולם
כלום !!!!!!
את חלקם אני לא רוצה, חלקם לא רוצים אותי, חלקם "מתנדפים" ואני שנה אחרי שנה נשארת לבד …….
אם זה באותו הערב, אם זה לילה אחרי ולעיתים זה גם כעבור כמה חודשים.
די נשבר לי .
שנים רבות אמרתי לעצמי שאם עד גיל 35 לא אתחתן אעשה ילד מחוץ לנישואין, אולם בגלל הפחד דחיתי את הדבר שנה
ועוד שנה, אולם אני לא יכולה כבר "השעון הביולוגי שלי מתקתק " .
מזה שנתיים שאני מנסה להניע תהליך, אני קוראת בלילות על הדרך מחפשת פתרונות , בחנתי תרומת זרע, בדקתי תרומת זרע מחו"ל, בדקתי אלטרנטיבות של מציאת בן זוג הומוסקסואל על מנת להקים משפחה טיפה שונה, בדקתי הכול .
ואז היא החלה להישבר ולבכות, ואני כ"כ רציתי שמלה לבנה, בן זוג שיאמר לי מתחת לחופה "הרי את מקודשת לי …" שאוכל לנשקו מתחת לחופה שבוע ימים לאחר שלא ראיתי אותו ובליבי גואה הגעגוע ,שההורים מסביב יזילו דמעה ושהחברות יתרגשו בשבילי עד השמיים ….. .
והנה זה נעלם לי , ואני מסתפקת בהליך טכני לחלוטין ….. .
הגוף מתחיל לבגוד בי ואני לא יכולה לקחת את הסיכון אני רוצה ילד, פרי בטן משלי .
אני יודעת שאני הדודה הטובה של כולם, שכל הילדים אוהבים אותי, שאני אלופת המתנות וחביבת ההורים (כן,כן אני תמיד זמינה לעשות ביביסיטר, כן גם במוצ"ש שהם רוצים לצאת ולבלות ביחד ) .
אולם אני רוצה ילד משלי .
זה היה חלום חיי מגיל 3 . להיות אישה ולא רק במגדר, לממש את המהות של אימהות.
עינת ידעה שהדבר לא יעבור אצלה בבית, ההורים לא יתמכו, האחים לא יבינו מה עובר עליה והחברות מסביב יראו זאת כהרמת ידיים מוקדמת מדי ( מה מוקדמת ? אני בת 38 לכל השדים והרוחות אמרה עוד טרם הספקתי להגיד משהו ) .
וכך החלה עינת לשבת ימים כלילות באינטרנט על מנת לחפש את הדרך הכי נכונה.
לאחר שמצאה בן זוג הומוסקסואל שחיפש גם הוא אישה להקמת משפחה אלטרנטיבית , החלה את תהליך ההכרות וההכנה, עברו ימים נוספים והיא החליטה לספר להוריה ( בדיעבד העיתוי היה לא מי יודע מה מוצלח – ביום שישי לאחר ארוחת הערב ).
עינת מספרת כי המונח "שבת שחורה " היה מנת חלקה, ההורים לא הבינו איך היא מסוגלת לעשות להם כדבר הזה, הם אמרו משפטים כגון " מה יגידו השכנים", "מה יגידו הילדים בגן", "איך תסתדרי לבד", " מי ירצה להתחתן עם אישה חד הורית " …….המילים פגעו בעינת אולם משום כבודם היא הבליגה, היא ידעה שלא יתקבלו בחירותיה בחום ואהבה אולם לכתף צוננת לא ציפתה .
השבת עברה וכך הימים הבאים אחריהם, עינת החלה בהליך החוזי של ההבנות על עתידו של הרך הנולד. התהליך היה מוזר לה לחלוטין, בלי שום חום ואהבה, מונחים משפטיים והסכמות, חובות ועלויות ואיפה האהבה הכמיהה הרצון ?. כלום !!!! אוסף מילים שחור על גבי לבן .
עינת הבליגה " המטרה מקדשת את האמצעים" ההורים ששמרו על דממת אלחוט חודש ימים "נשברו" ויצרו עימה קשר הם רצו להכיר את האבא המיועד, שבוע ימים לפני הפגישה אביה בשיחה עימה בא בהצעה : " אולי תתחתנו תעשו ילד ואז תתגרשו" וככה לא ידברו עליכם בשכונה . ושוב הדבר "זרק" את עינת אחורה והיא הרגישה לבדה .
ההצעה של אביה היתה הדבר הכי הזויי שהיא שמעה ממנו .
בנקודת זמן זאת עינת התיישבה על הכיסא בקליניקה שלי. היא היתה נטולת כל משאבים נפשיים, היא היתה בודדה לא היה מי שיעמוד לצידה ( ההורים אוהבים, האחים מקסימים אולם קשה להם עם זה, הם לא מצליחים " לעכל" את זה ) .
בנקודה זאת התחלנו "לעבוד" על האני שלה, חיפשתי את גמירות הדעת ולא את הלחץ החברתי, בדקתי כי היא מודעת להשלכות, וכי היא מוכנה לתהליך שיהיה ארוך, קשה ואולי ללא הצלחה ( וכאן לצערי התממשו חששותי ) .
עינת אמרה I-DO .
עינת לאחר לבטים רבים ובגלל חוסר הסכמות משפטיות עם "האבא" הפוטנציאלי החליטה לוותר על כך ובחרה כעת באלטרנטיבה של בנק הזרע, עינת החלה את התהליך שהיה ארוך ומייגע, היא החלה את דרכה בלקיחת כדורים .
( בשלב זה פתחתי לעינת קו טלפון חופשי וישיר אליי בכול שאלה או ברגעי נפילה, עינת היתה צריכה אוזן קשבת ולא היה לה זאת בבית), החברות חלקם היו נשואות עם ילדים ובלי המון זמן והרווקות לא אהבו את הדרך שלה ( או קינאו כפי שהיא חשבה ) .
עינת היתה מתקשרת בכול שעה בשעות היממה, היתה משאירה הודעות ושולחת מסרונים ואני הייתי מגיב, היא היתה זקוקה לכך ואני הרגשתי אושר שיכולתי לתת לה מעצמי .
שלב ההורמונים החל וכך גם מצבי הרוח, הבכי המתמשך, הימים שלא יכלה לצאת מהמיטה, הבדידות ופרץ התיאבון הלא מוסבר ( הסביבה ראתה תהתה הרימה גבה והיא לא שיתפה).
אחרי תקופת זמן של קבלת הורמונים הגיעה הבדיקה הראשונה ואז הייתה נפילה, התוצאות לא היו לשביעות רצונם של הרופאים והכול היה צריך להתחיל מההתחלה .
עינת נשברה היא חיכתה לי בפינת ההמתנה מבלי לקבוע פגישה " אני חייבת אמרה בעיניים אדומות מבכי", ואני שמעתי את ליבי מזיל דמעה יחד עימה .
עינת סיפרה על מפח הנפש וביקשה חיבוק ( אני לבד!!! אין לי מי שיוכל להבין או מי שאוכל לספר לו , אתה כבר שותף אמרה ) למשמע הטיעון לא יכולתי לסרב, עינת "חיבקה" והחולצה שלי נרטבה מהדמעות שלה, עינת סירבה לעזוב, היא היתה צריכה את המקום של "ליפול לא להיות חזקה להוביל לקחת פיקוד ואחריות כמו ילדה קטנה, שצריכה חיבוק מאבא". .
עינת התחילה הכול מההתחלה, בשעות הבוקר המוקדמות היא היתה יושבת בקופת חולים יחד עם כל "המבוגרים" בדרך לקבל זריקה, הם חייכו אליה והיא רצתה לבכות. הם כבר היו חברים שלה ככה סיפרה וזה היה האבסורד בעיניה, לחלקם כבר סיפרה מה מטרת הביקורים הסדירים ורק להורים נמנעה מלספר .
וככה עברו להם ימים נוספים ושוב פעם תאריך היעד הגיע ושוב פעם הבדיקה ו…. .
וגם הפעם היתה התשובה שלילית, עינת כבר החלה לחשוב שהיושב במרומים עושה לה בכוונה, שהוא לא רוצה שהיא תעשה זאת בדרכה שלה אלא שתחכה לזוגיות. אני לא יכולתי להגיב על תהיותיה אלו.
עינת הרגישה שמתחילות אצלה תהיות לגבי תהליך והדרך .
ניסיתי כול שביכולתי להשאיר אותה בשאלות קיומיות ולא הרוחניות מעבר לארציות הקיומית. אולם עינת "ברחה " למקומות נסתרים. היא לא הבינה מה עשתה רע לאלוהים .
ואני ניסיתי להסביר לה שאין דבר כזה בעולם, לכל דבר יש אולי ייעוד אולם אל לה לראות זאת כשכר ועונש .
עינת חזרה לזריקות היומיומיות בקופת חולים , היא היתה יושבת בתור לרופא ורואה אימהות מחבקות את ילדיהם וליבה היה נחמץ בקרבה . למה אני לא זוכה לקבל גם ……
עינת ישבה מולי וביקשה עצה .
אני ישבתי מולה וניסיתי להסביר לה שהחשיבות הגדולה הינה ההשלמה – גמירות הדעת, ה-לדעת לקבל, להודות על "הרעה" ( הקושי) כשם שמודים על הטובה ואז הכול יראה אחרת לגמרי .
עינת לאחר שבוע של הפסקה בין פגישה לפגישה ביקשה שאת הפגישה הבאה נעשה בבית הוריה , היא דברה איתם היא רוצה שאני אעזור לה להסביר להם את "גמירות הדעת שלה" .
לזה לא ציפיתי זה היה מהיר .
הגעתי לביתם שהיה רחב ידיים במידה גדולה, בית פרטי בפרבר של העיר הגדולה . הפגישה היתה מקסימה האווירה היתה נינוחה .
ההורים והאחים ישבו מסביבה ובמבטים היה ניתן לראות את התמיכה ( לא אכחש שבטוחני שבתוך תוכם היה להורים קשה, לא לזה הם פיללו, לא את זה הם רצו , לפחות לא בצורה שבה עינת בחרה ) אולם הם הבינו שהם חייבים לתמוך בה .
ת'אמת בכלל לא היה בי צורך ( עינת רצתה שכמגשר אנסה לבנות לה את הגשר לליבם ) אולם הגשר היה שם . המשפחה עטפה את עינת בחום ואהבה .
אמא של עינת הגישה מיני עוגיות ועינת סיפרה על התהליך ובפעם הראשונה שיתפה .
להורים היו דמעות בעיניים וגם עינת הזילה דמעה. אחיה ישבו שם והפנים אמרו הכול .
(אני מקווה כי כעת שהדברים לא היו מנת הסוד אלא בתקשורת נכונה הונחו על השולחן ) היו אלו כעת דמעות של שמחה .
ההורים עשו טכס מקסים וכל אחד מהם נתן לה מתנה, הם עטפו אותה באהבה רבה, גם עינת כנראה לא ציפתה לכזאת תמיכה .
הם אמרו לה שהילד שיוולד לה- יהיה שווה בן שווים, יהיה נכד ככול הנכדים, היא תמיד תהיה הילדה הכי ,הכי שלהם ולא מעניין אותם מה יגידו השכנים ( מקסים לראות את תהליך גמירות הדעת אצל ההורים ) .
עוד הוסיפו ההורים כי הם מצטערים על הקושי שלהם בתחילת הדרך לקבל את הבחירה שלה .
שהמשפחתיות הגיעה לשיאה, הבנתי כי זה הזמן לתת להם את המקום שלהם ביחד אני את שלי עשיתי .
עינת ליוותה אותי לדלת הבית ועמדנו לנו בגינה ,היא חייכה ועיניה נצצו מאושר, עינת ביקשה חיבוק גדול, היא רצתה להגיד תודה ואני שהסמקתי ואמרתי אין בעד מה .
עינת הסתכלה לשמיים שהיו זרועי כוכבים ואמרה " אני כעת מרגישה שאלוקים איתי".
מה יכולתי להגיד על משפט כזה.
פתאום היא הרגישה הקלה, היא הרגישה שיש לה את התמיכה של המשפחה ובאותה נשימה גם אלוקים נתן את מילתו .
היא חייכה ויצאה לדרך חדשה,דרך של גמירות דעת. שגם אם מכשולים יהיו בה .
לפחות תהיה שם משפחה קרובה בכדי לתמוך,לתת עידוד ולהחזיק לה את היד .
מי יכול על כוחה של האמונה .
האמונה בעצמך, האהבה על המשפחה והיד האלוקית שמלווה אותך בכל דרכך הם נראים לי המשוואה הכי טובה להצלחה.
מי ייתן שעוד 9 ירחים אהיה מוזמן לאותו הבית לשמחת הברית/זבד הבת של עינת .