לפרטים התקשרו
052-3989144

סיפורו של גפן .

ימי התשובה החלו ואנו בישורת האחרונה לפני רה"ש .

אנו רוצים שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה .

אנו פותחים דף חדש בהרבה מאוד תחומים,

בעיקר ישנו רצון עז שהכול בשנה החדשה יהיה יותר טוב מהשנה שקדמה לה .

בעיקר רובנו רוצים שענייני הלב (גם התשובה וגם האהבה ) יהיו השנה טובים מבשנה שעברה . 33170033

הן אם מדובר בזוגיות ראשונה,

שכמו פרי חדש המונח בשולחן רה"ש ושעליו אנו מברכים שהחיינו נברך מתחת לחופה את הברכה ונתכוון להוציא בה לידי חובה את הבית החדש שנקים במהרה .

הן אם מדובר בזוגיות שנייה אשר הבשילה לה לכדי מערכת יחסים טובה לאחר שהראשונה לא צלחה. כמו פרי עורלה השנה שתבוא עלינו לטובה תהיה פרי הביכורים שלנו.

ישנם את אשר כמהים ורוצים שתחדש עלינו שנה טובה שנה של ברכה, זוגיות ולב טוב לאהבה.

שנדע לאהוב את האחר אולם שנדע לאהוב את עצמנו לכתחילה.

אחד מהמקורות אומר כי ראשי התיבות של החודש הם : אחד לחטאת ואחד לעולה" ( ספר ויקרא) .

חודש אלול מדבר ומתמקד על קשר האהבה בינינו לבין הקב"ה ועל תיקונו זוהי קריאה לאדם לחדש את הקשר הפנימי בינו לבין הקב"ה.

מעבר לכך ועוד קודם לכן חייב האדם לחדש את הקשר הפנימי שלו עם עצמו ועל מנת שיוכל להוציא את הקשר החוצה אל בת הזוג שלו.

ימי החגים הינם ימים קשים לאנשים הבודדים,המשפחתיות הביחד יוצרים לאדם הבודד את ההרגשה שהוא אינו שייך ,

כמה שירעיפו עליו בני המשפחה את האהבה הרבה עדיין ישבו שם מסביב לשולחן זוגות זוגות ילדים וילדות חבוקים יאחלו אישה לבעלה, בעל לאישתו שנה טובה, יחלקו מתנות ויברכו את ברכת הבנים.

ואת /אתה תעמדו מהצד ובפנים תרגישו את הלב מתכווץ קמעה .

אולם זה המקום לברך שבשנה הבאה עלינו לטובה יתגשמו כל משאלותינו ונזכה לאהבה פנימית ,אהבה ליושב במרומים,אהבה של זוגיות מתוך שלמות.

מי שהשנה יוכל לברך שהחיינו כפליים הוא גפן .

את "גפן" "קיבלתי" לפני שישה חודשים,

ביקשו שאקבל אותו למרות שלא הייתי בטוח שאני יכול ומסוגל לעשות זאת .

אולם לא יכולתי לעמוד בפני הבקשה, גפן הכיר עלמת חן שאותה הוא מאוד אהב ,

גפן קיבל אותה ואת תאומיה בני הארבע היה להם לחבר ולגננת כאחד,

גפן ראה בערבה את האישה של חייו הוא אהב אותה עד עימקי נשמתו,

כנראה שמרוב אהבה לא שם לאותם דברים שהיו אמורים להיות נקודות אזהרה לקראת הבאות .

סיפורו של גפן מאוד קשה, גפן הוא מאותם אנשים אשר עליהם אנו שומעים בסיפורים, גפן כבר כמעט ועמד מתחת לחופה, יומיים לפני המאורע הודיעה ערבה כי היא אינה מוכנה והחתונה בוטלה .

גפן נשבר.

 הוא שכב לטענתו ימים ולילות על הרצפה מכווץ לו ככדור,

דמעות בעיניו ופרכוסים בכול גופו גפן התבולל בתוך הקיא של עצמו ( כנראה כתוצאה מסטרס ) .

ימים רבים לא אכל ולא שתה השיל ממשקלו קילוגרמים נכבדים.

לא היה כל טעם לחייו ולא כל נקודה אשר יוכל להאחז בה .

גפן הגיע אליי עם כול התסמינים הקליניים של דיכאון :

  • תלונות על ירידה במצב הרוח .
  • הופעת תחושות של ייאוש ומיותרות ( אף אחד לא זקוק לי )
  • פרצי בכי.
  • חוסר מוטיביציה וכוח לעבוד ולפעול להתקדמות.
  • תחושת חוסר מסוגלות לדאוג לעצמי וחוסר כוחות נפשיים להתמודדות עם הקשיים.
  • איבוד הרצון להשתתף בפעילויות חברתיות ומשפחתיות.
  • רגשי אשם על אירועים מהעבר.
  • הופעת בעיות בריכוז וקשב.
  • התעסקות יתר עם אסונות, מוות ונטייה לאובדנות.
  • פגיעה בשינה (קושי להרדם, שינת יתר או שינה מלאת סיוטים.
  • פגיעה בתאבון (חוסר או יתר תאבון.

בפגישה הראשונה ובפגישות הבאות לא יכולתי לגעת בגפן,

הוא היה יושב מכווף בכורסא ולא נתן שיגעו בו( לא פיזית ולא נפשית ).

לכול אורך הפגישות גפן רק בכה . הוא לא היה יכול לשאת את גודל הכאב .

ישבתי מולו שם ודקות ארוכות רק שתקתי ,ניסיתי לתת לו את המקום של השקט של המחשבה לבד על מנת להביא אותו אליי .

 

לפי רובין (1993) הרעיונות אותם הנחיל פרויד בנוגע לאבל הם:

עיבוד האבל משמעותו תהליך תוך אישי,

מטרת עבודת האבל היא ההכרה בסופיות הפרידה וזו מתרחשת לאחר תהליך ארוך וקשה, תהליך העיבוד מורכב מחלקים מודעים כמו גם לא מודעים.

כך היה לי גם עם גפן ,הוא סרב להפנים ולקבל הוא שכב מכווץ בפינה ולא נתן לגעת בו .

גפן הבין שהוא "נפל" הוא הבין שהוא איבד את עצמו, הוא איבד את הזוגיות,

הוא איבד את הביטחון שהיה לו, את היכולת לקום ולהמשיך הלאה .

תהליך הבניה מחדש דומה ללימוד עגל רך לקום על הרגליים, כל צעד לוקח ימים,

כל נפילה מגבירה את הכאב אבל זה כורח הנסיבות .

גפן לא הכיר את המציאות הנוכחית הוא היה שמח ומאושר, הוא היה זה …….

היה משפט שחזר על עצמו: "הייתי" , בעבר אני כיום לא. היום אני משהו אחר משהו לא מובן משהו לא ברור …..

הניתוק מהזוגיות,הניתוק מהילדים של ערבה ,

הניתוק הפתאומי הם אשר יצרו אצל גפן את הנפילה הגדולה, את חוסר היכולת להתמודד עם ההרגשה.

(על מנת לנסות להבין את רחשי ליבו של גפן ,תנסו לחשוב מה היה קורה לכם אם מישהו היה דוחף אתכם ממנוף הבאנגי ללא הכנה פנימית שלכם לפני כן – ברוב המקרים הדבר היה מסתיים סביר להניח בדום לב ).

גפן עשה כל שיכול היה בשביל ערבה, הוא היה אהבת חייה הגדולה כך ציין, כולם אמרו שהיתה להם אחלה זוגיות וגם היא . גפן אהב אותה עד כלות ( לטענתו היום עד כיליון עצמי מוחלט … )

גפן הגיע מהעולם הדתי שייך היה "לרווקיה" המפורסמת ובן לילה שינה סטטוס וקיבל עליו עול מלכות של זוגיות ומשפחה .

גפן טען שהוא איבד את הרגשות שלו, שהוא לא מרגיש כלום למעט כאב עמוק, כאב חד שמגיע מבפנים, הוא לא רוצה /יכול/מסוגל לאהוב יותר הוא "נעל" את עצמו וזאת בנוסף על הכאב חד שמגיע מהחברה אשר סובבת אותו .

החברה טען "נידתה" אותו ,הוא רואה את המבטים, הוא שומע את המילים והלחשושים.

אז בבקשה בבואכם לקבל עליכם תשובה שלמה אנא בבקשה תמנעו מלעשות זאת בבקשה,

אותם האנשים שהם מושא השיחה מרגישים זאת גם אם הם לא בסביבה .

נכון שהדבר בלתי נשלט נכון שהסיפור מאוד פיקנטי על מנת לשמוע עוד בדל אינפורמציה,

נכון שאתם חשים אמפטיה לסובל ולמשפחתו אולם זה לא עוזר לתהליך ההחלמה .

נחזור לגפן כי הוא עיקר הסיפור .

לאט,לאט צעד אחר צעד ניסינו לבנות את התשתית, לא אכחש ולא אבוש ואומר כי גם לי היו רגעים קשים בחוויה,

גפן נשבר מספר פעמים וביטל פגישה בדקה האחרונה,

אני לא יכולתי לעשות עם כך דבר ועמדתי פעמים רבות מול שוקת שבורה.

מטרה אחת עמדה שם לנגד עיני והיא לנסות ולהחזיר כול דבר למקום הנכון,

תשובתו של גפן היתה חדדה כתער והיא "שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר".

מה שהיה בחיים לא יחזור להיות, מה שהייתי לא יחזור אני מישהו אחר,

האהבה שהיתה הלכה ונגוזה והתנפצה לה לרסיסים,

האמון שנתתי לאחר והלב שהפקדתי בידי ערבה כבר לא קיים יותר הכול נהרס .

יש משהו בדבריו,כפי שסבתי צביה ז"ל אמרה:

" כד יפה ששברת גם אם תדביק אותו חזרה עדיין סימני שבר יישארו עליו בצורה ברורה".

לכן לא יכולתי לשלול את דבריו לחלוטין אולם כל בקשתי היתה שנמצא את האני של גפן וכך התחלנו לחפש.

אלול בארמית משמעותו חיפוש, אני מחפש בתוך תוכי ורואה את הדברים שנעלמו מעיני במהלך השנה,

אני מפשפש במעשי ועושה תשובה, אני מחפש את הדברים שבהם פגעתי באחר ומבין את ההשלכה.

זה המקום לפנות לערבה שתחפש בתוכה את המניע מדוע עשתה זאת ותבין שמעבר להחלטה יש כאן דיני נפשות ,

היה שם אדם שבו היא פגעה עד עמקי נשמתו,

באם היתה בליבה טיפה אהבה כלפיו היה עליה לנהוג בצורה אחרת כלפי הבן אדם שהיא הכי אהבה,

שהיה הכי יקר לליבה באם בכלל היה ?.

באותה נשימה ערבה צריכה להבין שבגפן היא הכי הרבה פגעה,

בימים של תיקון ובקשת מחילה כתוב בהלכות התשובה:

" תשובה פירושה חרטה על מעשים רעים – אך בעברות שבין אדם לחברו לא מספיקה התשובה,

אלא צריך להוסיף עליה בקשת סליחה".

גפן התחיל חפש את האני שלו, את האדם שהכיר ואשר הוביל אותו במשעול עד כה,

לא קלה היתה הדרך ועוד ארוכה היא אולם את המהות ואת ההבנה של החיפוש התחלנו .

ידוע כי האדם שנמצא בפוסט טראומה: " אירוע טראומטי הוא אירוע בו נחשף האדם לחוויה המאיימת על חייו או על שלמותו הגופנית והמלווה בחרדה עזה ובתחושה של חוסר אונים.

בדרך כלל מדובר באירוע שהוא חריג בנוף חייו של האדם, ואשר מופיע בעוצמה גדולה ובפתאומיות" .

במצבים אלו נפגעת גם תחושת ה"מוכרות" (מה שאני יודע ומכיר) או חוויית "הרצף"

(הידיעה איך הדברים צפויים להיות, איך זה העולם, וגם מי זה אני, כלומר איך אני צפוי להיות ולהגיב) –

תחושות או חוויות שהן הכרחיות לקיום נפשי תקין, ונוצרת חוויה של "זרות" –

האדם אומר (לעצמו) על עצמו : "אני לא מכיר את האיש הזה… זה לא אני שאני מכיר…".

נוצרת מן שפה פרטית, נוצר כמו מסך בינו לבין האחרים והוא לא מצליח לתקשר.

הוא לא מצליח להיות קומוניקטיבי. גם לא עם עצמו. דבר זה גורם למשבר רגשי, לשבר,

באופן שהאדם תופש את עצמו, ולמשבר בינו לבין הסביבה הקרובה.

ההגדרה הכי נכונה לגפן היתה "הלכתי ואני לא יודע מתי אשוב".

אולם התפקיד העיקרי שלי ושלנו בתהליך היה לצאת למסע……

לחפש אחר האבדות, לעשות סדר, להשיב את המשמעות והשכל. פעמים רבות

אפילו הדרך לחפש אינה ברורה, לפעמים אנחנו מנסים לתקן את השבור והמקולקל ואת הדברים אשר אינם ברי תיקון כלל ,

אז החוויה רק מעצימה וכואבת יותר אולם חשוב לנו להבין את הכאב ולחפש דרכים אחרות לצמיחה .

אחד הדברים הבסיסיים בתהליך היא האמונה בצדקת הדרך,

אם אתה מאמין בעצמך זה השלב הראשוני לעשייה אז תן יד למישהו הנמצא לידך,תן לו להוביל אותך.

מטר שניים קדימה ואז כבר תכיר את הדרך, תרגיש בטוח גם באפילה,

בחושך ולא תחוש פחד או מורא .

בדרך יופיעו סימני ייאוש אבל למרות הכאב צריך להמשיך הלאה,

הכאב ישתק ימנע פעולה לא ייתן לחוש את הרגליים שמצידם לא יעשו שום צעד קדימה

או אפילו חצי פסיעה אולם חייבים להישיר מבט ולהמשיך קדימה .

 

"הנה הם באים ימים של שקט

אחרי שכבר איבדנו את הכל

תשב איתי עכשיו על המרפסת

תבכה איתי ביחד על אתמול.

הנה הם באים ימים של שקט

שנינו כאן ביחד על ההר

המים כבר ירדו ויש כבר קשת

אפשר לקום, סוף העולם עבר".

 ימים של שקט .

 ימים של שלווה ימים שבהם אנו סולחים לעצמנו על אותם מעשים שלא היינו שלמים איתם,

או שנכפו עלינו ואנו היינו בהם השחקנים .

אל לנו להחמיר עם עצמנו,לא בעברות של בן אדם למקום ולא בעברות של בן אדם לחברו .

בימים אלו נתנה לנו ההזדמנות להשלים עם עצמנו,לבקש סליחה ראשית כל מעצמנו

לדעת שמתוך אמונה שלמה הסליחה נתקבלה הן כלפי עצמי הן כלפי האחר ובמיוחד כלפי היושב במרומים.

בשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה תתכוננו יהיו שום אתגרים ושוב ניסיונות אולם באם יהיה ליבכם שלם עם עצמכם תוכלו לצלוח אותם ולהמשיך הלאה .

"חודש אלול" אמר רבי שניאור זלמן מלאדי, "דומה למלך שיוצא אל השדה כדי לפגוש את נתיניו, שם הוא מקבל את פניהם ומחייך אליהם.

אז אם המלך בכבודו ובעצמו בא אל השדה אלייך, הכיצד אתה לא תבוא אל "עצמך".

נחזור לגפן, במהלך התקופה שבה בילינו את מירב זמננו, ניסיתי בכול דרך להחזיר אותו לעצמו,

זאת היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לו.

אולם גפן הפתיע גם אותי,את המתנה הוא החליט לתת לעצמו,מעצמו.

הוא התחיל לחבק את עצמו גם ברגעי כאב, הוא החל להביט לכאב "בעיניים",

הוא הסכים "ליפול" וידע שזה הולך להגיע, גפן לא נלחם בזה אלא נתן לזה לעבור דרכו לנקות את הכאב ורק כך הצליח הוא להמשיך הלאה .

נקודה למחשבה:

בשעת בין ערביים שקרן שמש אחרונה "נלחמת" לה בחושך הפושט ידיים באפילה,

גם אם נראה שאין שום תכלית ואין שום דרך חזרה דווקא אז מתוך החושך תצא קרן אור אחרונה שתאיר את ליבכם ותרומם את נפשכם .

לא תאמין איזה כוחות תגלה בתוך עצמך, איזה תעצומות נפש ואיזה יכולות הכלה והפנמה .

אל תשכחו לעשות מעשה אחד טוב בשביל עצמכם. אל תשכחו להוביל אתכם בדרך ההצלחה.

תפתחו את השנה בידיעה שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה .

אז אאחל לגפן ולכול אלו שהתחילו מערכות יחסים חדשות,

את המחדשים מערכות היחסים שלהם זה שנים רבות ואת אלו שכעת מוכנים ומצפים לזוגיות,

כל שאברך הוא שתחילתה של שנה תניב בתוכה ברכה וזוגיות מאושרת ושמחה.

בדרכי הארוכה נתקלתי בשיר של בן סנוף –" האישה של חיי" .

 

אני מקדיש אותו לגפן מתוך ציפייה כי למרות הכאב והעצב תימצא לו אותה האחת.

וגם לכול אותם נשים יקרות אשר חוו את אותה החוויה (שעליהן אכתוב בהמשך )

מאחל אני לכם כי תמצאו את אשר חפצה ליבכם בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה .

צוריה בגלבוע .

צוריה בגלבוע .

את צוריה אני מלווה  כבר כחודש ימים, צוריה הינה עלמת חן בת 32 .

היא בחורה אנליטית וחכמה עו"ד בהשכלתה .

צוריה הגיעה אליי עם בעיה שהיא "לא מרגישה"

היא אינה חשה דבר ליבה הוא ריק מתוכן והיא אינה יכולה עם הריקנות שבליבה .

היא ישבה ברה"ש כך טענה והיתה ריקה מכול הרגשה,

היא לא היתה שלמה עם הישיבה שלה בבית הכנסת,

המילים היו ריקות מתוכן לא היתה כל משמעות למה שקראה בסידור .

 

כולם מסביבה היו נראים "באקסטזה" רוחנית ורק היא ישבה והעלתה במחשבתה את כל הדברים "העבריינים" שעשתה.רמות-נפתלי-155-Small

 כמה היתה רעה לאנשים, כמה היתה נוקשה וקרה,

כמה לא היתה אמפטית לצרות אחרים, כמה ראתה רק את עצמה,

כמה דאגה רק לצורכה, כמה גברים היא שברה את ליבם,

על איזה עברות שהצנעה יפה להם היא  עברה בלי לחשוב פעמיים.

על עברות שבין אדם למקום לא נורא אולם על עברות שבין אדם לחברו  בכלל אין  על מה לדבר, ומה איתם ?

 היא יכלה לזכור בוודאות את פני הגברים שעמדו מולה והיא "הכתה" בהם בלשונה החדה,

או את הסיטואציה שבהם היתה חדה  כתער שבהם סיננה מבלי לחשוב פעמיים " תקום ותלך"….

את הטלפון מצוריה קיבלתי ביום  חמישי בלילה,

הייתי בדרכי חזרה מטיפול זוגי אולם היא היתה על סף התרסקות כהגדרתה היא רצתה לברוח .

 

בגלל הדחיפות ובגלל יום הכיפור שבפתח ולנוכח המצב כי זה ארבעה מפגשים ואני עדיין לא מצליח לחדור את המעטה הרב שלבשה לה צוריה הצעתי לה הצעה משוגעת " לקבוע סשן טיפולי "

ליום שישי אבל לא בקליניקה .

 צוריה הסכימה וקבענו בשעת בוקר מוקדמת בנחשונים,

אספתי את צוריה ויצאנו לדרך שאת מקום היעד היא אינה יודעת כמו אברהם אבינו שנתבקש ללכת אל מקום לא נודע .

 

בדרך עצרנו לקחת קפה ומאפה ביד  והחמור היה בצבע אפור  עם גג נפתח והנעה של 4X4.

 התחלתי לדבר עימה אודות המהות וההרגשה של יום הכיפור,

אודות המהות של הוידוי על החטאים ועל היכולת לסלוח לעצמנו.

מהות הוידוי( שעליו רציתי לכתוב אולם סיפורה של צוריה הקדים אותו קמעה )

הוא חיטויי הכתמים שיושבים על ליבנו מהחטאים שעשינו.

 

הוידוי  לא מוחק אותם אולם הוא מנסה להלבין את הכתם השחור שיש על ליבנו.

אין אנו יכולים לשאת על  ליבנו את כול מעשינו "העבריינים" .

 התשובה במהותה הינה חסד מאת היושב במרומים, הגורם לעבר להימחק ולא להיחשב .

צוריה לא הנידה עפעף, היא היתה שקועה בתוך עצמה ובקפה,

ורד הקציר על כביש 6 עניין אותה יותר מהמילים שהיו בפי .

 

מזל שיש לי גג נפתח ברכב, צוריה יכלה לברוח עם מבטה לשמיים שהיו טיפה מעוננים בעבים קלים .

שתיקה השתררה ברכב, מזל שיוני גנוט  ניגן  ברקע בדיסק כך שהיתה מוזיקה נעימה.

לאחר כמה דקות אמרה צוריה :

" גם ברה"ש הקודם ביקשתי סליחה  וגם ברה"ש התפללתי וגם שנה שעברה הבטחתי לעצמי שלא אפול ,

הנה זה שוב קרה אז מה הטעם בתשובה"? .

 אח זה כאב לזה לא ציפיתי בצורה כזאת ישירה,

צוריה  ארבעה מפגשים היתה עטויה במלבושים ובמגננות והנה פתאום היא שופכת את ליבה.

 

החזרתי את צוריה ליונה, גם יונה  העדיף לברוח, הוא העדיף לשתוק לא להתמודד עם המציאות,

האם זה עזר לו בתוצאה הסופית ? התשובה לא .

צוריה חזרה למשחק, היא שאלה בהתרסה מה עוזר לי שאני מונה את החטאים שעשיתי?

 זה לא עושה לי טוב. גם ככה ברגע המעשה אני חשה "אשמה" ,

אז מה כעת אני אמורה לחזור לאותם רגעים ולחפור בשנית בפצע הכואב  ?

 הסברתי לה כי ראשית כן, אני לא מפחד מהבעיה אני מסתכל לה בעיניים ומתמודד איתה .

 

אני לא מושלם ולא מלאך ולכן מותר לי לטעות.

כמו במערבולת על מנת להיחלץ ממנה אם אנסה להפעיל כוח נגדה היא תנצח אותי ואפול שדוד נטול כוחות

( מה שקורה לצוריה כעת) אולם אם אצלול לתוכה ולא אפחד ממנה אוכל להיחלץ ממנה.

 זאת ועוד, הסיבה שאנו מונים את החטאים ברה"ש ויוהכ"פ, אינה לעשות לנו רע על הנשמה ,

אלא שנוכל לחשוב עליהם בשנית ולהבין את הטעות,

ברגע שמבינים ממה מורכב הכתם ניתן בקלות למצוא לו את חומר הניקוי המתאים.

צוריה חייכה ושוב ברחה ואמרה כי היא  מעדיפה לשלוח  הכול למכבסה הם עושים  עבודה מעולה בתמורה ל-10 ₪ לקילו .

 הדרך התחלפה לנו במהירות ולא הרגשנו כי אנו כבר בצומת מגידו ואז לפתי צוריה קלטה היכן אנו ……

אני חייכתי וביקשתי שתמתין קמעה .

 את דרכנו עשינו לגלבוע, צוריה יצאה מהרכב התמתחה וחייכה רק לנוכח הנוף שנשקף מטה אל העמק

(רק בשביל זה היה שווה את הנסיעה ).

 

העמסנו את הפק"ל קפה ואת העוגיות של עבדי ויצאנו לשבת על שפת המצוק.

צוריה כמו בסיפור המקראי שאלה למה לכאן ?

ואני אמרתי לה את התשובה שאמר אברהם אבינו  והיא חייכה שוב ( 2-0 ) לטובתי  .

על המצוק התחלתי לספר לה את סיפור קינת דויד ואת האהבה הרבה שהיתה שם.

אהבה מקסימה בתולית ונערית.החזרתי אותה לתקופה באולפנה,לתמימות המקסימה באותם הימים בטיולים  בטבע  ובמחנות .

אז הבטנו אל  האופק ושאלתי האם היא מזהה משהו שהיא  מכירה?

התשובה היתה פרצוף מוזר ואני הצבעתי על ישוב באופק – בית השיטה .

את הסיפור היא לא הכירה. אולם את המנגינה של יאיר היא כן זוכרת מתפילות החזן בבית הכנסת של ההורים .

את הסיפור על רבי אמנון ממגנצא צוריה כבר סיפרה בהתלהבות רבה:

 

" רבי אמנון ממגנצא  אשר  נכרתו רגליו וידיו ועונה על כלות  על ידי  ההגמון למרות הכאב העצום והחולשה הגיע לתפילת יוהכ"פ,

בבית הכנסת וביקש בלחש להתפלל תפילה  והיא "ונתני תוקף " ועת סיים  התפילה  החזיר נשמתו לבוראו " .

 צוריה היתה כבר כול כולה באווירה המתאימה ואז סיפרתי לה כי במלחמת יוהכ"פ איבד הקיבוץ 11 מבניו,

בהוראת הרמטכ"ל הוחזרו כל בני הקיבוץ הביתה מהחזית על מנת שלא יגבר הכאב.

יאיר רוזנבלום אשר ישב בקיבוץ באותם שנים ראה את האובדן ואת הבלבול הרב ששרר אצל החברים שלא יכלו לעכל את הכאב ואת ההרגשה שיצרה "בור " בליבם .

והוא הלחין את התפילה  של רבי אמנון ממגנצא את השיר ביצעה להקת הגבעטרון והקהילות האשכנזיות "אימצו" את הלחן בתפילתם .

ביקשתי להקריא לצוריה  את המילים :

 כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ. קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות. כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת. כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה. וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו. אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו "

 המהות של שילוב תפילת "כל נדרי " ותפילתו של רבי אמנון ממגנצא  הינה כי בתפילת  "כל נדרי"

אנו מבקשים כי כל החבלים, השבועות, המיתרים, הנימים שקושרים אותי לשנה שעברה כולם בטלים ומבוטלים.

 

אנו רוצים להתחיל הכול מהתחלה כאילו לא היו עברות בשנה הקודמת לקבל דף חדש .

היכולת להתחיל מחדש אינה תמימות של האדם אלא הבנה מעמיקה של המילה והמהות "תהליך "

אין דבר כזה להגיע לסוף, אין דבר כזה לא ליפול יש אפשרות להתקדם כול הזמן .

אנחנו בוגרים,מחכימים לומדים ולכן זה התהליך שאנו עוברים .

 

 הוצאתי מהכיס MP4 והשארתי אותו בידה, הסברתי לה שהשיר מוכן להשמעה וביקשתי ממנה שתיתן  לניגון לגעת בה .

קמתי ממקומי והתרחקתי,

השארתי אותה לבדה, בעודי מתרחק שמעתי את השיר מתנגן ברקע.

לא יכולתי לעצור בעד פרץ הרגשות שגאה בי, ראיתי את כתפיה רועדות.

הבנתי שצוריה נותנת לעצמה לגעת בתוך תוכה .

 

 חיכיתי כמה  דקות והתקרבתי אליה, עיניה היו אדומות אולם היה חיוך על פניה,

חיוך של כאב עם השלמה, חיוך שלא מחק את העברות אולם מירק את הכתמים .

 צוריה שאלה אם היא יכולה לבקש בקשה? ואני שמחתי בנפש חפצה,

היא ביקשה ללכת לטבול במעיין הסמוך אם זה אפשרי .

 

אני הייתי נבוך ומופתע כאחד מהבקשה, ועוד טרם הספקתי להבין את מהותה היא הסבירה לי כי היא זוכרת

" שטבילה מזככת, כי עצם עצירת הנשימה במים הינה היוולדות מחדש " .

 אחרי הסבר כזה משכנע לא יכולתי לסרב.

 

למזלי הרב היינו עם רכב 4X4  כך שיכולתי להביא אותה עד פתח המעיין וסבתי אחורה על מנת לתת לה פרטיות.

 אולם טרם עזבתי ביקשתי להוסיף והסברתי לצוריה כי :

"היכולת להיוולד מחדש טהורים הינה בנכונות העיקרית להתפשט מכול המלבושים הישנים שעטינו על עצמנו"

אנו מבינים כי הכישלונות הינם זמניים,העבריינות שלנו הינה זמנית והנשמה הינה הקבועה .

 

 את הדרך חזרה עשינו עם גג נפתח וחיוך גדול של צוריה .

יוני המשיך לנגן ברקע  ולטעם הקפה היתה ארומה מיוחדת, טהורה וזכה.

 מי ייתן שתפילת רבי אמנון ממגנצא תעלה לפי יושב מרומים

תביא לחתימה טובה ולמירוק עוונותינו ולא על ידי ייסורים רבים .

שילת- והאתגר הגדול במדבר

שילת הינה לבורנטית מצליחה .

היא יפה, חכמה, מצחיקה עם חיוך גדול על השפתיים.
שילת יכולה בקלות להיות מוגדרת כאליטה .
אבל היא לא משום מה .

שילת הרימה טלפון וקבעה פגישה, השיחות עימה מאוד נעימות, היא קולחת בשפתה ומשלבת עולמות תוכן רבים .MG_8806-Small
שילת ניהלה שיחה ברמה גבוהה ולא הפסיקה משטף דיבורה הקולח והרהוט .
אולם היה בשילת משהו עצור משהו עצוב .

לאחר מספר מפגשים הבנתי כי שילת אינה מאמינה בעצמה. היא אכזבה את עצמה מספר פעמים בחייה.
היא נטשה את ביתה ספר לרפואה, כי לא רצתה להיות כמו אבא .

היא סירבה ללמוד ועשתה הכול כדי להיכשל,

כי לא רצתה להיות הילדה הטובה של הרופאים מהבית בסוף הרחוב ההולנדי .
היא שברה מוסכמות וגבולות.
היא יצאה כהגדרתה עם הגברים הכי לא נכונים ומתאימים רק כי רצתה !!!!!
היא מתחה עד קצה גבול היכולת את מונח חוויות גם אם הם לא היו הכי טובות או נכונות .
אבל כל פעם שדברה על חוויה עיניה בהקו בזיק שובב .

שילת פחדה מכישלונות או מתשובה שלילית ולכן נמנעה לקבל החלטות .

היה טוב ונוח לה עם המוכר והידוע….. סליחה לא מדויק גם אם לא היה מוכר וידוע היה לפחות בטוח.

התוצאה היתה ידועה מראש גם אם לא היתה הכי טובה בעולם .

שילת שיחקה טניס והפסיקה כי איבדה עניין .

שילת אהבה אנשים אולם נמנעה מחברתם .
שילת חיפשה חום ואהבה ולעיתים זכתה לקבל חברה עוינת ומציקה .
שילת רצתה את חלקת האלוהים שלה במקום שקט ומקסים

עם נוף משגע ולגדל ילדים על הדשא באווירה הכי ביתית ונעימה,

במקום זה מצאה את עצמה בעיר הגדולה "נלחמת" בכרישים ששחו שם כמו דג במיים,

בעוד היא מנסה להבין איך הדברים עובדים .
"הכרישים " אכלו אותה בלי מלח.

שילת ניסתה וניסתה אולם בגלל שפעלה בכיוון הלא נכון כמו מכונה היא שחקה את עצמה .

הדוגמא הראשונה שעברה לי בראש הינה טיול שטח,

אתה נכנס לתוך מחפורת ומנסה ללחוץ על הגז על מנת לצאת מההתחפרות,

אולם התוצאה הפוכה מיסודה במקום לצאת אתה עושה שלוש פעולות הרסניות :

1. אתה מתחפר עמוק יותר בקרקע כתוצאה מהחיכוך.
2. אתה שוחק את הצמיגים וריח שרוף צורב עולה באפייך .
3. אתה יוצר בלאי שישאיר חותם על הרכב לעולם . (עלות הטיפול תהיה גדולה מההנאה ).

כך אנו לעיתים בני האדם פועלים בהתנהגותנו אנו, לעיתים שאנו נכנסים למחפורת,

במקום לעצור לנסוע אחורנית בזהירות להסתכל על הבעיה ולהבין מהיכן לתקוף אותה,

אנחנו מפעילים גז במלוא הלחיצה וכך שוחקים את עצמנו .

גם שילת פעלה כנהג מתחיל בשטח, היא הכירה את החשש שלה,

היא ידעה מה מהותו והבינה טוב מאוד מה צריך לעשות אולם ברגע האמת נתנה גז במלוא המרץ והתחפרה,

אז מבלי לשים לב ( או במודע תוך התעלמות מהבעיה ),

המשיכה ללחוץ על הדוושה עד שכול כולה שקעה עד צוואר בבור שכרתה לעצמה במקום לעצור לקבל החלטה .

שילת מצטערת היום שעזבה את בית הספר לרפואה,

היא מצטערת על המלחמות המיותרות באביה. היא מצטערת על דברים שעשתה.

היא לא מצליחה להבין הכיצד לצאת מהמחפורת .
לעיתים היא ציינה כי ההרגשה מאוד נעימה ונוחה ( יותר נוחה מאשר נעימה ) .

הדבר מאוד דומה לנהיגה בשטח מישורי/חולי/כורכרי ובירידה אתה מרגיש שהגלגלים מחליקים על האדמה ,

ההרגשה מאוד נעימה, אולם איבוד הריכוז והבנת השטח,

בשילוב האופוריה מההרגשה של ההחלקה יכולה להביא בקלות רבה להתהפכות כתוצאה מאיבוד שליטה,

אז תשמע את המשפט " איזה מטומטם אני " איך ? איך ?

האם לא היה יותר נכון "סוף מעשה במחשבה תחילה".

אם אתם חושבים שלאחר תקלה כזאת יש את היכולת להפסיק אתם טועים,

בפעם הבאה שתרד לשטח באותו טוואי שטח: מורד/חול/כורכר דק/שביל ישר /

שטח פתוח אתה שוב תרגיש בנוח לשחרר את הרגל בחוזקה על הדוושה ולתת לגי'פ לאבד שליטה ולהחליק על הכורכר עד ל …..

שילת היתה בודדה בתוך עצמה.
היא היתה מוקפת במעבדה בעשרות אנשים אולם היתה שם לבדה על הכיסא האדום שלה .

היתה מוקפת בעשרות פאבים מוזיקה אולם תמיד ישבה בהם לבד .
היתה מוקפת בעיר גדולה ובבניינים אולם היתה סגורה בתוך ד' אמותיה.

ולכן בבוקרו של יום ארזנו את הציוד ושמנו על הגי'פ ויצאנו אל המדבר הפראי.
כמו שילת גם המדבר לא צפוי, גם הוא לא ברור, גם הוא הפכפך, אולם במקביל הוא מחבק , הוא מכיל,

הוא מוכן לתת לך להתכרבל בתוכו, בתוך צבעיו. הוא נותן לך את הכול ב-360 מעלות .
אתה יכול לפתוח עיניים ולהתלהב מיופייה של הבריאה בכל פינה בכול זווית ובכול שעה .

קירבה אל הבריאה מעוררת בנו הכרת תודה על יופיו של העולם והבנה כי כל עשב ועשב,

כל חיה וסוג הם ייחודיים וחשובים להמשך קיומו של העולם.

יפי בריאה מעדן את הרגש הדתי ואת הכרת הטוב:
ובשוב דעתו אל מקור הטבע, מעשה ידי יוצר, ישובו אלו כל חמדות הנפש הטבעיות,

רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים. וכל מידות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר,

אשר לא השחית דרכו על-ידי עזיבתו אורח ישרים הסלולה.
(הראי'ה קוק, עין איה – ברכות, כרך ב' ירושלים תש'ן, עמ' 297)

יופייה של הבריאה ונוף בראשית תמיד נותן לנו את ההרגשה הטובה.
וכך עשינו דרכנו למקום שמחבר את שילת כל כולה, אל המדבר, הפראי,

הלא מוכר, המסוכן, ההפכפך, המנזרי והמבוצר .
יצאנו אל המרסבא .

שילת נדרכה עת נכנסה לגי'פ שהופקד בידיה, לא רק בגלל המחיר והאחריות אלא בגלל הרצון שלה להיות בפוקוס,

פתאום היא לא ראתה את השיפוע כי האף של הגי'פ מנע ממנה ,

הכביש לא היה בטוח ויציב כמו שהיא מכירה .
וכך ישבה לה שילת שכול חושיה מחודדים ודרוכים לקראת הבאות,

שילת מדי פעם טרחה לספר לי שלא בטוח שחושיה היו דרוכים כך עתה עשתה "שטויות",

עת לקחה סיכונים מיותרים, עת לא חשבה על ההשלכות אלא עשתה דברים על מנת לספק את הצרכים כאן ועכשיו כמו "ילדה"

גם אם כבר בגרה ועסקה במקצוע חשוב ובכיר .

"מסתכלת אני מעבר לחלון לומדת ומשכילה המון… רואה את יופיה של הבריאה – מישור,עמק וגבעה,

הרי שלג לבנים, שלל חיות וצמחים,ימים,אגמים. יופיה של בריאה, נוף עוצר נשימה.

מנגד אני רואה, זריעת הרס והחרבה ,גרימת נזקם וגדיעה, בלי שום התחשבות בחוקי הבריאה-

חוקי הטבע נעלמים ככל שנוקפות השנים. אנו בני האדם במהירות מתפתחים, מן העבר שוכחים.

שוכחים שלעיתים אנו הורסים , ולא רק לטבע אלא גם לעצמנו " .
יופי הבריאה הולך ונעלם, מעשי האדם כובשים את העולם- אך לא תמיד מעשיהם נכונים לרוב הם גם מזיקים.

אם נשים לב ליופי שבפשטות, נוותר על כל התקדמות, לאט ובסבלנות… התקדמות היא חשובה…

אך צריכה להיות היא במידה, לא על חשבון הרס והחרבה.

לאט לאט בלי שנשים לב נוכל בקלות לאבד את היופי המדהים! את נופי א"י היפים רק עם מעט מחשבה נוכל להתקדם,

במידה.

שילת "כבשה " את השטח, שילת נהגה ברכב ביד רמה,

היא אומנם היתה דרוכה וקשובה אולם עדיין יכלה ליהנות מזיו הבריאה,

מיופיו של המדבר וכן מהצבעים שעטפו אותנו מסביב. לא היינו לבדנו בשטח,

היו רבים וטובים שיצאו להנות ולהשתכר מהמדבר .

שילת נשמה את הטבע, שילת נהנתה מהסביבה ומהאנשים שהתערבבו בטבע יחד איתנו .

שילת לא העריכה את עצמה עד כה להערכתי.

כעת שקיבלה פיקוד על ההובלה ועל האחריות שבנהיגה ראתה את הדברים אחרת .
היא היתה נהגת הגי'פ היחידה בשורה והיא זכתה למבטים מלאי התפעלות מגברים מסוקסים בגיפים אחרים וכן מחמאות על יכולותיה ושליטתה ברכב .

היו גיפים טובים וגדולים יותר שלא הצליחו לעבור במכה אחת את מה ששילת עשתה מבלי להניד עפעף .
ולראיה: זה לא משנה באיזה רכב אתה נוהג או מהי הצורה החיצונית אותה אתה נוהג או מביא איתך.

מה שמשמעותי זה האני שלך, מי אתה בתוך תוכך . ואז תוכל לצלוח בקלות כל מכשול .

אם מזלזלים בך כי אתה רכב שטח "רך" בעוד כולם שם מסביב רכבי שטח " קשוחים",

אתה מצליח להוכיח שלמרות היותך " רך" בתוך תוכך אתה קשוח, נחוש,

בעל תעוזה ועוצמות נפש אתה תגרוף מחיאות כף בסוף העלייה .

ואת זה שילת עשתה, היא לא משכה מבטים רק בגלל יופיה המהמם אלא גם בגלל יכולותיה וכישורי הנהיגה שלה.

(המצחיק בכול הסיפור שהאנשים לא ידעו עד כמה היא פחדה והיתה דרוכה אולם בתוצאה הסופית שילת נהגה בצורה מיומנת לכול דבר ) שווה בין שווים .

הערכה עצמית : אמונה עצמית, תפיסה עצמית, ערך עצמי)

הוא הרושם או חוות הדעת שיש לאדם על עצמו.

תפיסה זו עשויה להתבסס על אישיותו וכישוריו של הפרט, על זיכרונות העבר ועל תפישת האני או התחושה העצמית.

הערכה עצמית מתקשרת לביטחון, לכבוד לאהבה ולקבלה של ה"עצמי".

הערכה זו מתקיימת אצל הפרט בראש ובראשונה כלפי זכותו הבסיסית להיות בעולם כפי שהוא,

ללא צורך בתארים שונים (: יפה , סקסית, עשירה, חכמה,מוצלחת. על מנת להצדיק זאת. הערכה עצמית תקינה יוצרת אמונה חזקה של אדם בעצמו וביכולותיו, ונוטעת בו תחושת יציבות וערך.
הערכה עצמית היא המידה שבה האדם רואה באור חיובי או שלילי את ההיבטים השונים של מושג העצמי שלו

מושג זה כולל את שתי האמונות הנוגדות (לדוגמה: "אני/אינני אישה ראויה")

הרגשות הנוגדים (לדוגמה: תחושה של התרוממות רוח לעומת ייאוש או גאווה לעומת בושה.
אדם מעריך את עצמו בהתאם ליחס בין ציפיותיו מעצמו לבין המידה שבה הוא מצליח להגשים אותן.

כלומר, כאשר האדם סבור שאין פער גדול מדי בין יעדיו להשגיו, הערכתו העצמית תהיה יציבה ותוביל לאיזון רגשי.
לעומת זאת, כאשר לא עולה בידו לממש את ציפיותיו מעצמו,

תחושת הכישלון והרגשות הנלווים לה עלולים לגרום להפחתה בערכו העצמי.

מכיוון שהגדרת הציפיות של האדם מעצמו והערכת השגיו היא סובייקטיבית,

תחושת הכישלון יכולה להתעורר גם חרף קיומן של נסיבות מציאותיות ואובייקטיביות אשר אינן מאפשרות את השגתן..
ההערכה העצמית מבוססת על השוואה סובייקטיבית של הפער בין הציפיות למידת הגשמתן לאורך כל חייו של האדם,

מגיל הילדות ועד לבגרות.
ציפיותיהן של ילדים מעצמם מושפעות באופן משמעותי מהמטרות המוצבות בפניהם על ידי מבוגרים משמעותיים ודמויות סמכות בחייהם, כמו ההורים והמורים .

הילד יתמיד בניסיונותיו להשיג את המטרות אשר הוגדרו עבורו,

כל עוד שהוא מרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם האתגרים שהן מציבות בפניו.

תחושת המסוגלות העצמית של הילד נבנית לאור התמיכה של ההורים והמחנכים במאמציו,

מתחזקת עם הצטברותן של חוויות הצלחה.
ככל שהילד צובר התנסויות חיוביות,

כך מתגבשת תחושת המסוגלות שלו ויורד כוחם של כישלונות בודדים לפגוע בהערכתו העצמית עם זאת,

חוויות מרובות של כשלון עלולות לגבש מושג עצמי שלילי.

במצב זה הילד לא ירגיש שהוא מסוגל להתמודד עם הציפיות של הסביבה

לכן יתעורר בו חשש לקראת ניסיונות ואתגרים חדשים
בהתאם לכך, התנהגות האדם מושפעת במידה רבה מהערכתו העצמית,

אשר התגבשה לאור ניסיונו בעבר.

הערכה עצמית שלילית אשר נוצרה בעקבות התנסות חוזרת ונשנית מול כישלונות רבים,

עשויה לפגוע ברגשות הביטחון של האדם בנוגע ליכולת ההתמודדות שלו במצבים חדשים. מסיבה זו רבים סיכוייו של אדם למוּד כשלון לשוב ולהיכשל גם בעתיד במקרים קיצוניים הדבר עלול להוביל למצב של חוסר אונים נרכש .

טיול שהתחיל עם הזריחה הסתיים לו לעת ערב, השקיעה כבר נתנה את אותותיה בשמיים .

שילת לא רצתה לעזוב .
השטח נגע בה, היא רצתה להישאר ולהתמזג עימו .
היא "חיבקה " את הטבע ונגעה בו בידיה,

היא נשכבה על גלי הים ונתנה להם לשאת אותה . היא ידעה שהם לא יבגדו בה.

היא נתנה להרגשה הקלה ולציפה בבטחה על פני המים למלא אותה .
היא נהנתה ממשחק עם הגלים והם חיבקו אותה בחזרה, הרוח נשבה ועשתה גלים,

הצבעים בשמיים היו כתומים/ורודים והיא הרגישה את ההתלהבות בתוכה .
שהלילה ירד על המדבר ועטף אותה,היא נבלעה בתוכו, הוא חיבק אותה והיא כמהה למגע שלו,

הרוח ליטפה את שערה והיא עצמה עיניים והתענגה על ההרגשה.

מבעד לחושך רק החיוך הגדול ניבט אל מול אורה של הלבנה שעמדה לה בשמיים וחייכה אל שילת בחזרה .
הלוואי שיכולתי להיכנס לתוך ליבה או לראשה על מנת לדעת מה עובר שם.

אולם נראה לי כי גם אם לעולם לא אדע, זה פחות חשוב אל מול ולנוכח החוויה ששילת לקחה עימה.
ומקווה אני כי היא תישא אותם עימה לשנים טובות ורבות .
אולי ברגעי נפילה או משבר תוכל שילת להציף אותם מעמקי זיכרונה ולהתרפק עליהם בערגה,

כי הטבע והאדם ישות אחת היא, יופי הבריאה נברא בשבילנו ואל לנו להרוס אותו .
וא"א בלי לחזור לגי'פ ולעשות דרכנו בחזרה למרכז,

כמו בשטח וכפי שלמדה שילת הלכה למעשה . לעיתים …..
לעיתים כדאי לבקש עזרה לבקש ממשהו שיהיה המכוון .

שייתן לנו את ההסתכלות שאין אנו יכולים מהזווית שלנו לראות . לתת את כל מבטחנו בו ,

לסמוך עליו שיוציא אותנו מהמהמורה גם אם אתה לא מאמין שתצליח לעבור אותה .

לנסוע אחורנית גם אם אתה יודע שיש מצוק אולם לסמוך שהוא ידע לעצור אותך בנקודה הכי נכונה עבורך .

אותה מכוון יניע אותנו לפעולה נכונה תוך בחינה של פני הקרקע והמהמרות שבדרך.

ברגע שניתן מבטחנו בו נוכל לצלוח כל מכשול בקלות רבה .

את הדרך עשינו שהגג פתוח והמוזיקה מנגנת לה בקצב .
ואחד השירים שנשמע ברקע מוקדש לשילת שכל מילה בו משלבת הצלחה/אהבה עצמית גדולה/ואת הדרכים שעשתה בשטח .

"זו אותה מנגינה בליבי
שלוקחת אוספת אותי
אל המחר , אל עולמי
והדרך בוחנת אותי
מפלסת רואה את דרכי
בין עננים מעורפלים
לא תכבה האהבה

רק ביחד ייעלם הפחד
והמנגינה תחזק ת׳אמונה
בתוכנו האושר לפנינו
בואו ונפתח את הנשמה

הזמן הוא תרופה לכאב
להמחיש כמה כח ללב
גם כשנדמה שזה לא אפשרי
לא תכבה האהבה"

החתונה של דביר ורוני .

החתונה של דביר ורוני .

"הפחד הוא תמיד תוצאה של בורות" – ראלף וולדו אמרסון

את הטלפון מרוני קיבלתי בשעת לילה תוך כדי נהיגה מירושליים למרכז .
רוני טענה שראתה מאמר שכתבתי ושהתרשמה מהכתוב ולכן הרימה טלפון .
סיפורם של דביר ורוני החל לפני 4 שנים עת החלו הם לצאת ביחד .

מהרגע הראשון לא היה מי שנתן להם סיכוי ביחד,אסם-יקנעם-354-Small

גם מהצד שלה וגם מהצד שלו ראו זאת כרעה חולפת כך היא סיפרה,

ואני מצאתי את עצמי בירידות מירושליים סקרן מרגע לרגע …

דביר הינו בן התנחלות בשומרון, בן למשפחה שורשית שרבים מבניה הינם תלמידי ישיבות גבוהות כולם אנשי ההתיישבות וההתנחלות וגם דביר היה נצר למורשת זאת .

רוני הינה קיבוצניקית מהדרום מאחד מקיבוצי השומר הצעיר,

הזיקה שלה ליהדות תמה בשואה.

אביה כמו סבה כבר כפרו בעיקר וכפי שרני סיפרה בצחוק אצלם בבית סעודת ערב כיפור זאת מצוות היום .

את דביר היא פגשה בטעות ברכבת ומשם זה התחיל להתגלגל …..
עצרתי את רוני למרות שסקרנותי היתה גדולה ושאלתי אז למה את צריכה אותי ?
ותשובתה היתה מאוד ברורה אנחנו רוצים להתחתן וכאן מתחילה הבעיה .
אהה חייכתי והבנתי לקראת מה אנחנו הולכים …

שאלתי את רוני האם דביר מעוניין בתהליך,

תשובתה היתה שהוא זה שהמליץ ואני בתוך תוכי כבר שמחתי על הדבר .

קבענו פגישה אצלי בקלניקה, לחדר נכנסו שני ילדים ( דביר בן 31 , ורוני בת 28 ) שניהם חייכניים וחמודים,

לדביר כיפה זורחת בצבעי הקשת ורוני בחולצה רקומה זורחת וצוהלת למרות הקור שבחוץ.
רוני החלה לספר ולהביע את חששה מהזוגיות המתפתחת. לשאלתי מה היה עד כה.

רמזו שניהם שהם התעלמו מכך ונהנו מהרגע ובחצי פה רמזו שניהם מלהרגיז את הסביבה.

משפחתו של דביר לא ידעה הכיצד לקבל את החברה החילונית של בנם,

משפחתה של רוני לא ידעה להכיל את הרגע שבוא הודיעה להם רוני שהיא שומרת שבת ולומדת יהדות בשביל דביר.

משפחתה של זו ומשפחתה של זה לא ידעו לעכל את הדבר וניסו בכול דרך להניע אותם מהקושי של הדבר.

רוני סיפרה על הקושי שלה באינטראקציה עם דביר

" הוא אף פעם לא מוכן לוותר על כלום אני היא זאת שצריכה לוותר לו על המצוות והחוקים שלו" .
אכן יש אמת בדבריה של רוני .
אקפוץ רגע קדימה בזמן, רוני כמעט "ונחנקה" שראתה שלראשי כיפה אדומה,

ישר בתחילתה של האינטראקציה היא שלחה הערה עוקצנית עם חיוך שהיה בה המון

" נו עכשיו יש כאן קואליציה של דוסים נגדי",

אם הייתי יודעת היית מביאה עוד חברה חילונית על מנת לאזן כוחות .

התעלתי ולא הערתי לה על העקיצה,

בהמשך התהליך בפגישות האישיות שיקפתי לה את הדברים והראיתי לה את הנקודות שלא היה לה קל להתמודד עימם .

אחזור רגע בזמן והתובנה העיקרית שלהם היתה שכעת מגיעה שעת האמת,

זה או לקום ולעזוב או להצליח ולהתגבר על המשוכה ולנסות ולהגיע לעמק השווה .

לשאלתי המשמעותית מה עשו עד כה?
היתה תשובה מגומגמת שהם "חיפפו"
אומנם דביר שמר על כשרות ושבת בצורה מאוד ברורה,

בשבתות שהם עשו ביחד בדירתה של רוני דביר לא תמיד קם בבוקר לתפילה .

רוני שמעה מוזיקה ודביר ישב בסלון ולא תמיד התעמק בספר .

לא תמיד הם אכלו במסעדות כשרות .
הייתי חייב להקשות ולשאול מה שונה יום מיומיים ?
והתשובה היתה חד משמעית, הילדים .

כל הדיאלוג בניהם החל אודות וסביב נושא הילדים מה עושים עימם?

איך יגדלו הם? ולתוך איזה משפחה ?
רוני רצתה חינוך דתי, אולם לא כופה כמו בישוב של דביר שם ישנה הפרדה בין בנים לבנות בכיתות,

היא לא רצתה שהילדים שלה ילכו עם כיפות גדולות ושרוולים 3/4 כמו האחיינים של רוני .

 

שלא תבין לא נכון היא טרחה לציין הם מקסימים ומתוקים,

אני אוהבת אותם אבל זה שונה מאשר הילדים שאני רוצה.
ניסיתי לדובב את דביר על הסיבות שבגינם הם כאן,

דביר היה נחרץ שרוני מנסה " לבטל" את האני הדתי שלו והוא לא יכול לעשות את זה …

 

בספרות המקצועית ניתן לראות שני עקרונות התאמה בסיסיים

1. אסור ללחוץ על בן הזוג הדתי יותר להוריד את רמת המחויבות שלו לדתו לשמירת המצוות,

או להתפשר עליה. זאת, מכיוון שהצד הדתי יותר אינו יכול להתפשר על ערך שאותו הוא תופס כמוחלט.

זה אומנם נראה במבט ראשון כחוסר שוויוניות אולם לאדם הדתי קשה יותר לקמט את חוקי האמונה שלו ,

לכן הוא נמצא בפרדוקס קשה בין כמיהתו הרבה לרצות את זוגתו לבין הצורך שלו לשמור על דתו .

2. מעבר לכך, דיכוי הכמיהה הדתית של אדם אינו משהו שהוא יכול לספוג לאורך זמן,

ובסופו של דבר זה יוביל למרירות ולטינה.

אחת הטעויות הראשונות של רוני היו שהיא לגלגה על האמונה של דביר, דבר שגרם לדביר למורת רוח .
רוני ניסתה גם לכפות את "חילוניותה" על דביר.
דביר סיפר בדמעות כי במהלך שבת שהם עשו ביחד רוני החליטה שהיא רוצה לנסוע לחברות,

רוני ניסתה לשכנע אותו להצטרף אליה,

דביר הסביר את עמדתו הדתית אולם רוני מאוד רצתה ללכת,

אז היא הציבה אולטימאטום ודביר סרב, ואז רוני לקחה את המפתחות והלכה,

דביר מספר שהוא ישב שם מושפל והמום .

 

במוצאי שבת שרוני חזרה הביתה, דביר כבר לא היה שם וחודשיים היה בניהם נתק בגין מעשיה של רוני .
רוני טענה שהיא איבדה את עצמה ושהיא לא הבינה איך עשתה זאת,

אולם הכול נבע מתסכול .
רוני סיפרה כי היא ניסתה לעשות הכול בשביל דביר אולם ללא הצלחה.

" יש כ"כ הרבה חוקים אין סיכויי שאני אצליח להדביק את כולם" ,

זה לא הוגן הוא חיי אותם 24/7 מגיל 0 ואני בארבע שנים צריכה להשלים חומר של 31 שנה .
אני בחיים לא אהיה כמוהו היא טענה .

המפגש הראשון היה מתיש ומלא אינפורמציה .
ביקשתי לקחת הפסקה גם בשבילם ולתת לדברים לשקוע .
וכך נפגשנו שבוע אחרי שבוע ….

 

שאלתי את רוני שאלה מאוד אישית למה דווקא דביר למרות כל הקושי ותשובתה היתה חד משמעית :

כי יש לנו הרבה במשותף.
דביר הוא חבר אמיתי, דביר הוא פרטנר לשיחה, הוא מבין ומתחשב דביר הוא …

ורוני לא הפסיקה לשפוך מחמאות .
ששאלתי את דביר את אותה השאלה הוא לקח נשימה ארוכה ואומנם הוא החמיא לרוני,

אולם גם הוסיף ואמר שהיא לא באמת מבינה אותו,

דביר סיפר לי על כל הוויתורים שהוא עושה על מנת להתאים את עצמו לסביבה של רוני ועל מנת להיות " דוס מחמד "

ולא להעיק ולא קל לו עם זה .

רוני ישבה בכיסא וראיתי את הקושי בפניה .

דביר סיפר על סופ"ש שערכו הם עם כל משפחתה של רוני ,

בשישי כולם טיילו והיה מקסים כך סיפר הוא בעיניים זורחות.

אולם בשיש בערב לאחר שחזר מבית כנסת החליטו כולם שהם רוצים להכין סטייקים לארוחת ערב וכך מצא את עצמו דביר עומד ליד המנגל בעוד אחיה על רוני מכין לכולם סטייקים.

 

דביר היה נחמד ושימש אחלה פרטנר לשיחה וכולם כך טען אוהבים אותו,

אולם בתוך תוכו היה לו קשה עם חילול השבת,

אומנם רוני עשתה הכול על מנת שהוא יוכל לאכול דברים שלא נעשו בשבת אולם הוא הרגיש לא חלק מהמסיבה.

נכון שאני הסכמתי לזה, אמר דביר אולם אם הייתי עם חוט שידרה חזק יותר הייתי יכול לא לקחת בזה חלק .
דביר אמר דברים קשים ולרוני לא היה קל להתמודד עימם,

לא מעט פעמים ביקשה היא לצאת לחצר לנשום אוויר (מזל שהקליניקה מוקפת גינה וניתן לשאוף אוויר בקלות ) .

לכל אורך הטיפול שילבתי לרוני ודביר קטעים מתוך הספר " מכתבים לטליה "

( אפילו קניתי להם אותו מתנה על מנת שיוכלו לקרוא בו בזמנם החופשי, וגם על זה הם רבו מי יתחיל ראשון ) .
אני מדמיין את עצמי בונה בית על האי הקטן הזה ופה מגדל את ילדי.

 

יכול להיות מקום יותר יפה מהמקום הזה? כמה חבל, שאין שום ישוב דתי בסיני,

אולי בסוף ה'הסדר' אנסה לארגן גרעין שיקים פה, במקום הנפלא הזה, יישוב דתי עם ישיבה רצינית. (עמ' 149)

נקודת ההתחלה היתה למצוא נקודות ממשק תואמות על מנת לשאול למה כן ולא למה לא !!!
למה לא ? יש המון טיעונים הגיוניים אולם על מנת לחזק את הקשר התחלנו לבדוק למה כן .

 

בשלב שני התחלנו להעלות את כל הבעיות שיכולות לעמוד בדרך ולנסות לתת להם פיתרון ראשוני כעת ממרחק הזמן על מנת לראות באם ישנה הסכמה .

כל אחד הלך לדרכו וחזר עם רשימת סיטואציות שבהם המחלוקת יכולה להעלות והחל תהליך גישורי על מנת לדסקס על הבעיות ולנסות לפתור אותם .

 

התחלנו להעלות נקודות ממשק בעייתיות ( ולהלן הרשימה החלקית ).

 

1. איך תראה החופה מעורבת או בהפרדה ?
2. איך תראה השבת בבית ?
3. על מה שומרים או מקפידים ?
4. חינוך הילדים ?
5. טהרת המשפחה ?
6. מה עושים עם ארוחות אצל המשפחה של רוני ?

ועוד נקודות רבות ומפורטות שכ"א הביא מעולמות התוכן שלו ….

 

התהליך היה מאוד מרכב כי היה הצורך להעלות כל נושא בפני עצמו לדיון ,

לבחון את כל מרכיביו ואת ההשלכות לתת לכ"א להביע הסכמה או התנגדות להעלות את הטענות ולסתור אותם /או לקבלם ואז להביא להבעה להסכמה או לדחייה .

על מנת לא להפוך את זה לכואב או למורט עצבים החלטתי לעשות מכך "משחק",

כל אחד שהעלה טענה הוציא גם מקל של ארטיק שעליו הכנתי מבעוד מועד תחילתו של משפט שקשור לעולם הזוגיות המעורבת ועליו היה להשלים אותו ….

הדבר העלה חיוך במהלך התהליך ולעיתים ניהלתו שיחה מעמיקה על מקל הארטיק והמשפט מאשר על הנקודה שהועלתה לדיון על השולחן ….

המטרה הושגה —-להוציא את העוקץ מהתהליך .
וכך התחלנו לבנות את מסמך ההבנות מה חשוב ומה ניתן לוותר .
אחד הדברים שעלו לרמת המודע היו כי דביר לא יוכל לוותר על האמונה שלו,

כי ישנם חוקים מאוד ברורים שעל פיהם הוא פועל כמו שבת, כשרות ועוד נקודות שהזוג יחליט לשמור .

 

גם את העקרונות שרוני הסכימה לקבל עליה כבת הזוג, היה חשוב לי שהיא תקבל מתוך שלמות ולא בשביל דביר .

ולמה היה לי הדבר חשוב ?
כאשר בן זוג אחד מוותר בשביל האחר ולא מתוך גמירות דעת מלאה ומתוך השלמה,

יתכן מצב כי בעוד כמה שנים "יתפוצץ" הדבר על הדבר הכי פעוט שבעולם וזאת כתוצאה מאי השלמה של הדרך או התהליך .

יתרה על כן באם אחד מבני הזוג מנסה: לשנות את השני. כן!
לשנות אותו/אותה, כי אנו מאמינים שהשני בעל הרגלים לא נכונים. ולכן…"אני אשנה אותו/אותה!" הרי אני בעל/ת ההרגלים הנכונים, והשני פשוט טועה.

 

או אינו מבין איך צריכים להתנהג, או ערכי החיים שלי טובים יותר או אני חושב כי זאת הדרך הנכונה !!!!
סופה של ההצהרה להתנפץ בקול רעש וסערה .
אבל…

איך עושים זאת? איך משנים את בן /בת הזוג? התשובה פשוטה: לא משנים בן/בת זוג!

אחת הטעויות הנפוצות ביותר שבני זוג עושים היא הרצון לשנות את בן/בת הזוג.
התוצאה במקרה כזה אינה מאחרת לבוא: מריבות רבות,

המלוות בהאשמות ובהדבקת תוויות אחד על השני.בני זוג יכולים להיות מאוימים מאוד כתוצאה מהרצון לשנותם.

הדבר אף גובל בפחד מסירוס.

 

התחושה קשה מאוד. ולכן, בני זוג כאלה יעשו הכול כדי לא להשתנות. הם אפילו יעדיפו מריבה,

פרידה או כל דבר אחר, על פני ההשתנות.

אז מה כן עושים ?

ניתן לבחון האם בן הזוג מוכן לתת משהו מעצמו לתהליך אפילו הדבר הקטן ביותר יהיה בשבילו משהו גדול .
רוני הסכימה לתת את המשפחתיות בשבת, את הקידוש, הארוחה,

האווירה של השבת היא מאוד התחברה לזה וקנאה בדביר על הסדר והטכס בשבת בבית אצל ההורים שלו .
לה זה היה חסר והיא הסכימה לאמץ את המהלך.

 

 

אז הנה רוני הביאה משהו מעצמה לתהליך ומתוך גמירות דעת מלאה .

אולם אחרי זה היא ביקשה ליהנות ממנעמי השבת שלה כגון מוזיקה….
דביר בלע את הרוק אולם היה מוכן ללכת לקראתה …

אבל דביר העלה סיטואציה חשובה מה נעשה כשיהיו ילדים אני לא רוצה שהם יחוו את השבת בצורה כזאת .

 

וכאן התחיל התהליך החשוב על מנת לדון בהשלכות ולגבש מסמך הבנות לתהליך בין בני הזוג .

ההבדל המהותי בין דיון/ויכוח בונה או הורס, מסבירה ד"ר ד'פלין.

"ויכוחים בונים מאפשרים לשני הצדדים להביע רגשות,

הם לבסוף נפתרים בעזרת פשרה וסיכום ששני הצדדים מרוצים ממנו, וויכוחים הרסניים חוזרים על אותם נושאים, הולכים במעגלים, ונופלים לאחת מהלכודות שהגדרנו.

 

הצרה היא שכאשר כועסים קשה להיות מודעים ולהבחין במה שמתרחש. צריך לשם כך הרבה מודעות.

הטריק לכך הוא להפסיק לקוות שבן הזוג יקרא את מחשבותיכם,

ללמוד לבטא את עצמכם ללא האשמות ופגיעה באחר.

כולנו רוצים את אותו הדבר – שדעתנו תישמע ותקבל אישור.

גם רוני וגם דביר קיבלו מקום להשמיע את דבריהם,

דנו בכל אחת מהטענות בכובד ראש וכתבנו שחור על גבי לבן ( על מנת להעלות למודע ) את מסמך ההבנות בין הזוג .

 

דביר העלאה פתרון יצירתי ומקסים לנושא הביקור אצל הוריה של רוני בשבת, בכך שהם ידאגו לאוכל ולכלים מראש ואת השבת הוא יעביר עימם בארוחת ערב משפחתית שתתן לו את האפשרות לשמור על השבת ואחרי כן כל אחד יוכל לעשות מה שהוא רוצה ולדביר תהיה הזכות לפרוש לחדר ולא לחוות חילול שבת .
גם נושא המייחם בשבת נפתר.

כ"כ הייתי גאה בדביר על כך, רוני לא עצרה בעד עצמה וחיבקה את דביר ונתנה לו נשיקה. זה היה רגע של חיבור מעולה בניהם למרות הנושא המהותי .

לחשוב על העתיד
כמובן שפשרה והסתגלות חיוניים להצלחת כל נישואין.

אפילו זוגות נשואים באושר ישתנו בתחומים רבים במהלך הנישואין,

לעתים קרובות השינויים יתרחשו במקצבים שונים. כשהבעל והאישה הם אנשים גמישים, הם יוכלו להתגבר ולגשר על הפערים ,

אולם כאשר כל צד יתבצר בעמדתו שלו , אזי תהליך הגישור לא ישא פרי וסופו ברור יהיה כליה

"פחד הוא כאב הנגרם מתוך ציפיה לרע"-אריסטו

לא אוכל לסיים מבלי להקדיש לשניכם שיר .

ילדים שיהיה לכם מזל טוב המון אושר ואהבה בחיים ורק שתזכו לחיים מאושרים מלאי שמחה וגיל כמו שיש לשניכם .

והנה אתם יוצאים לדרך חדשה שתצעדו אותה ביחד יד ביד ושמסביב ינגנו הכינורות שירי אהבה .

זוהר בת 38 והיא אישה מוכה .

אתם בטח תצפו לשמוע על משפחת מצוקה או על סימנים כחולים ומשטרה אולם לא כך הוא הדבר ישנה אלימות שלא נראה בה סימנים חיצוניים .

אולם המכות הפנימיות גדולות מנשוא .

כלפי חוץ היא נאה ויפה, היא מחייכת כלפי חוץ אולם בתוך תוכה היא כבויה .
זוהר הגיע ממערכת יחסים אשר נסתיימה והיא לא היתה כנראה מוכנה לכך. היא עדיין לא ידעה הכיצד לעכל את ההרגשה, כבר שוב נכנסה למערכת יחסים חדשה .תמונות-סיגל-002-Small

זוהר כנראה לא מספיק חשבה, היא כנראה עשתה מעשים ללא בשלות או שלמות מלאה.
זה התחיל מכך שהיא לא מספיק נתנה את הדעת על משמעות הנישואים או החתונה וישר נשאבה אל מקום בגלל שהחברה רצתה או לחצה .

היא עשתה את הדברים בלחץ המשפחה והחברים, הצורך לא להיות לבד, היא עשתה זאת בשביל הילדים, היא עשתה את הדברים בשביל כולם חוץ מאשר בשביל עצמה.

לאחר תקופה שהיתה כל כולה רצופה באושר ועינוגים,סקס זמין ובילויים מטורפים, בלילה הראשון לאחר החתונה היא חטפה את סטירה הראשונה וזה קרה עוד בליל הכלולות הראשוני שהם עדיין באופוריה של המסיבה .
אולם זאת היתה הסטירה הפיזית הראשונה, אחריה לא הגיעו נוספות ורבות, זוהר לא היתה מוכה פיזית אולם ההלקאות הנפשיות שקיבלה היו רבות מנשוא. .

זוהר ספגה התעללות רבה והיא לא יכלה לשאת את ההשפלה, אולם היא לא יכלה לעזוב מה יגידו השכנים? ומה תגיד הסביבה וזאת היא לה הפעם השנייה שהיא מפרקת משפחה .
וככה עברו להם הימים והיא הרגישה מושפלת ודחויה היא היתה עקרת הבית, המנקה, המכבסת וללא כל פרגון או אהבה .

אלימות מילולית במשפחה הינה תופעה חברתית כאובה מאוד בחיי החברה הישראלית ונמצאת בכל שכבות האוכלוסייה ללא

הבדל דת, מוצא, השכלה, תפקיד או מעמד חברתי היא נמצאת בזוגיות או בנישואים, היא נמצאת בקרב זוגות צעירים או זוגות שעשרות שנים מנהלים מערכות יחסים .

אלימות מילולית מפוררת את האדם כישות עצמאית והן את המשפחה בכללותה. האלימות המילולית משפילה אדם ומדכאת את יצרו ויכולתו היצירתית והן את המשפחה אשר חווה את הדברים. המשפחה חווה את הצעקות המילים הקשות , הקור , הנוקשות וחוסר הפרגון או האהבה .גם אם אנו לא שמים לב לדבר הילדים, המשפחה, ההורים, והחברים שמים לב לכך בדברים הקטנים .

לאלימות הפיזית ישנם השלכות רבות נוספות והם באות לידי ביטויי גם בהתנהלות הכלכלית של המשפחה והן ברמה המינית אשר בה הדבר בא לידי ביטויי בריצויי הצד הכופה תוך הרגשת גועל נפש אחד גדול מהאינטימיות שנכפתה על הצד אשר מרגיש כי "מתעללים" בו ובגופו .

אלימות מיסודה הינה התנהגות אשר ניתן יהיה בקלות לראות כי הצד המתעלל נוהג בכוח פיזי או מילולי על מנת לכפות את רצונו או להרוויח על חשבון "האחר" וזאת תוך התעלמות מוחלטת מצורכי בן/בת הזוג .

זוהר ישבה מולי ורק בכתה היא ציינה לילות שלמים ללא שינה, לילות שלמים שרק רצתה שהכול יסתיים, לילות שלמים של בכי על מר גורלה, ימים שלמים שבהם ישבה בבית וידעה שהשקט ,

השלווה והחיוך שהיה לה יסתיים עת הוא יגיע הביתה, לעיתים קרובות היה הדבר קשה מנשוא כשאלי היה נכנס הביתה הוא היה מתעלם, יוצא לגינה ונכנס בשעת לילה מאוחרת בלבד והיא כאילו לא היתה שם, כל מטלות הבית והילדים ( כולל הילדים שלו ) בוצעו על ידה .

זוהר חשה בדידות, היא היתה אומללה,זוהר ניסתה לרצות את אלי בכול מאודה היא אפילו היתה מוכנה לסקס בכול שעות היום לפי רצונותיו גם אם היא לא ממש רצתה, והכול על מנת לרצות אותו .

זוהר מודה שהיא בכלל לא נהנתה היא חיכתה שאלי "יגמור" והיא תוכל לחזור לצד שלה במיטה, אולם היא היתה מוכנה לעשות הכול ולו רק לקבל טיפת אהבה,טיפת חום, גם אם הוא לא באמת היה קיים .

זוהר הודתה כי היא חשה אשמה בכול התהליך, איך היא לא מצליחה לשקם את מערכת היחסים, איך היא "אישה הרעה" מה היא עשתה לא בסדר ? , היא הרגישה כי היא חסרת ביטחון עצמי.

אלי כך טענה טרח להוריד לה את האני שלה ולדרוך עליו עד עפר .
זוהר ניסתה לרצות אותו ואת הסביבה היא היתה אישה למופת וערכה הכול בשביל כולם ,

זוהר ניסתה להכין לאלי את המטעמים שהוא אהב גם אם טען שהם מגעילים לחלוטין, זוהר עמדה ושירתה את אלי וחבריו שבאו לביתם לראות משחקי כדורגל והיא עמדה במטבח והכינה להם ארוחה .
היא אף פעם לא היתה חלק מהמסיבה היא תמיד היתה העוזרת הקטנה.
המשפחה שלה ההורים ראו ושתקו ולא הוציאו מילה, החברים ראו ולא ניסו להניע אותה למעשה של עזיבה ( כך היא מספרת בדיעבד ) .
זוהר לא האמינה שהיא בכלל שווה משהו, היא היתה עסוקה בנתינה לילדים ולבעלה ולא בעצמה, היא חשה או "חיפשה " אהבה, ובאותה נשימה היא שנאה את בן זוגה בכול ליבה .
לפעמים בלילה היא התפללה לאלוהים שיהרוג אותו או שיעניש אותו על מעשיו,

אולם ידעה כי כבר בבוקר יחזור הכול מהתחלה .
זוהר לא יכלה לענות על השאלה מה השאיר אותה במערכת היחסים ועוד 6 שנים .
הילדים סבלו והרגישו את הכול, הם שמעו את הצעקות וראו את המילים הקשות, הם לא זכו לקבל חום ואהבה הרגישו כילדים סוג ב' ,תמיד היה פער בין הילדים שלו לילדים שלה .
ההבדל בין הילדים שלו לילדים שלה "שיגע" אותה אולם היא החליטה לוותר בשביל שלום הבית והאהבה שלה אליו .

אהבה לא בטוח שהיתה שם אולם צורך עז שיהיה שם מישהו ולא משנה מי .
זוהר בכול מאודה רצתה אהבה וגם במחיר של הסבל הנקודתי ובהתנהגות ה"אלימה" שלה זכתה .
זוהר "זכתה" לשמוע משפטים קשים כגון " את חכמה יותר מדי זאת הבעיה שלך",

"אם לא היה לך כ"כ הרבה שכל זה היה יותר טוב" ,היית אישה נורמאלית.

"אם את רוצה ללכת את מוזמנת את לא מאיימת" . אולם זוהר לא הלכה היא נשארה.
אז נשאלת השאלה מה השאיר את זוהר או כו לאישה אחרת במערכת היחסים הנוכחית ?
ברור לנו כי אם היתה מגיעה חברה לזוהר ומספרת לה על המקרה,

תשובתה של זוהר היתה חד משמעית תקומי ותעזבי, אולם זוהר לא מסוגלת ולמה ?

לתופעה ישנם כמה וכמה הסברים עיקריים :

1. פחד מהלא נודע :

לפעמים האלימות המילולית היא המוכרת וידועה אולם מה קורה שם בחוץ ?

מה לחזור לעולם הדיטים ? להתחיל את הכול מהתחלה ? למי יש כוח !!

כאן לפחות יש את המוכר והידוע, פעמים רבות נשמע משפטים כגון: "כולם אותו הדבר" ,

"למה להחליף חמור בחמור " ההשלמה העצמית עם המקרה מביאה את הנשים לשיתוק התנהגותי אשר מונע מהם כל תהליך .

2. פחד מהתדמית השלילית :

"לא נעים" כך סיפרה זוהר שידברו עליי בחברה, מה יגידו השכנים או ההורים של הילדים בגן ?,זוהר מוכה מילולית על ידי בעלה!!!.

איזה אישה היא ,מעניין מה היא עשתה שמגיע לה את זה ? למה לעשות את זה לילדים ? להורים?

אחרי הכול יש להורים חוג חברים, חברי סלון ואלפיון עליון,

השכונה בישוב יוקרתי, מעמד וכסף ועבודה ולהם יש "ילדה מוכה " איך יכול לקרות כזה דבר .

3. אהבה שנאה :

היו רגעים שזוהר טענה שהיא היתה בעננים, כמה סנטימטרים מעל פני הקרקע "

התהלכה לה באופוריה של אהבה ואז באה שוב הסטירה או המילה הפוגעת ושלחה אותה שוב לרצפה עם "בוקס" בבטן

( ולא פיזית מילולית בלבד) .

היו רגעים שהיא התחננה שימות והיו רגעים שבמילה אחת קטנה הוא קנה ושבה את ליבה.

וכך היא נעה על הציר בין השנאה לאהבה,

היו מעשים שבהם הרגישה מושפלת והתנהגותו הפוגעת של אלי צרבו בבשרה עד כאב

ואז היו רגעים שאלי ביקש סליחה,הוא הביע חרטה ובקשת סליחה על מעשיו ועל חוסר הבנתו את הדברים.

זוהר כל הזמן תרצה את זה בכך שהא מרחמת עליו כי הוא הלום קרב,הוא מסכן, הוא אומלל
הוא לא אשם, הוא יהיה בסדר אני מאמינה,

הוא בתקופה קשה, הוא מסתגל להכול
מהתחלה …… זוהר תמיד ראתה את השלב שבוא הכול ישתנה ,היא האמינה שהכול
ישתנה היא מודה שהיא נתלתה בתקווה שאולי הכול ישתנה ויהיה טוב והאהבה תפרח
אולם בפועל כלום .

4. האשמה :

בראשה של זוהר עברה המחשבה כי היא האשמה,

זה בגלל שהיא לא אישה מספיק טובה, זה בגלל שהיא לא נראית טוב,

שהיא לא מספיק רזה, שהיא שמנה, שהיא לא האישה האידיאלית,

שהיא אולי טיפשה מדי או חכמה מדי, דברנית או שתקנית, מתערבת או וותרנית יתרה על המידה.

שאולי אם לא היתה מתערבת או שותקת זה לא היה קורה,

שאם לא היתה מבקשת לא היתה מרגיזה אותו,

שאם היתה עושה את מה שביקש בזמן הכול היה נראה אחרת.

שאולי לא עשתה מספיק כולי וכולי .

בכך לקחה זוהר אחריות על האלימות של בעלה, לקיחת אחריות שבינה לבין המציאות אין כל קשר.

זוהר הרגישה אחראית על לקיחת ההחלטה,

זאת היתה לה הדרך היחידה שיכלה להרגיש את שכרון האחריות שיש לה ביד היא לא חשה יותר הקורבן אלא המחליטה !!!

אני האשמה.

נשאלת השאלה האם זה המקום הנכון ?

האם זה המקום שבוא היתה יכולה זוהר להתהדר במילה אני האחראית אני האשמה ?

5. תדירות ההתעללות:

בדרך כלל ,לא יוכל האדם אשר מהווה המטרה להתעללות לשים לדברים סוף.

לכן יהיה כאן מעגל שירחיב את עצמו ככול שיעבור הזמן.

בתחילה ההתעללות היתה בבית כאשר הילדים לא בסביבה,

בהתחלה זוהר טענה:"שהיו הילדים בסביבה היא ביקשה יפה שיפסיק, עשה אלי כמבוקשה".

בשלב מאוחר יותר אלי לא הבחין במצב והמריבות וההשפלות היו כאשר הילדים ישבו בסלון וראו טלויזיה.

אלי השתלח בה בלשונו העוקצנית בכל עת.

הדבר גלש החוצה שיצאו מהבית גם אצל ההורים או במסיבה אצל חברים.

אז הסביבה התחילה להרים גבה,

היא מאוד התביישה מההורים שלה שראו את אלי יושב בסלון וקורא עיתון בעוד היא "מפרפרת" עם חמישה ילדים,

שביקשה עזרה הוא אמר לה : " תסתדרי לבד" .

את הסיפור של זוהר מספר בן זוגה החדש שייקה .

שייקה צריך להתמודד כעת עם הסיטואציה החדשה,

הוא מספר כי הוא חווה את כול אותם טראומות שהביאה עימה זוהר .
הוא מספר על לילות עם נדודי שינה, לילות של הזיות מצידה וחלומות בעתה, סיפורים וחוויות שאותם היא מספרת לו ואשר הוא מנסה בכול עת להוריד מעל ליבה .

הוא מספר כי הוא לא יודע הכיצד להתמודד עם כול המידע הזה,

מצד אחד ליבו נשבר בקרבו ומצד שני הוא לא בטוח שזה הדבר הנכון להישאר עימה ולשאת את החוויות הקשות שלה,

אולם לא בגלל סיטואציה כזאת עוזבים מערכת יחסים .
אולם הוא לא יכול/יודע הכיצד להכיל את כל המידע הזה .

הוא גם חושש מההשלכות שהיו לזוהר עם החוויות מהעבר על העתיד שלהם .
שייקה מספר כי לעיתים תכופות יש לזוהר התפרצויות זעם עליו אשר אין הוא אשם בהם כלל .
לפעמים מילה אחת טובה שאמר לה נפלה על הרגשה לא נעימה מהעבר או משהו שהיה מוכר לזוהר כסוג של השפלה,

אז הוא זוכה למנת קיטונות של כעס ואחרי זה של עצב ובכי .

זוהר בהתחלה לא רצתה לספר כלום בפגישותינו הבודדות,

אולם שייקה סיפר לי את העיקר בפגישות האישיות שלי עימו,

אז בפגישות המשותפות לא היה מנוס וזוהר החלה לגולל את אשר על ליבה בשביל שייקה ובשביל עצמה

על מנת להוריד את המשא הכבר מהלב .

"ירח הדבש " נגמר מהר, הרגשת השפחה כהגדרתה היתה מהירה מאוד,

היא היתה העוזרת היא עשתה הכול בשבילו, הוא היה "המלך" בבית .

היא טענה שציפתה לשותפות מלאה אולם זכתה להרגשת נחיתות .

היא תמיד היתה במקום השני, לא מעט פעמים זכתה לשמוע את המילים " את לא שווה ".
היא ציפתה להיות אשת חייל והיתה בסך הכול שמרטפית ומנקה .

לא רק שלא זכתה לקבל מחמאות מבעלה, אפילו זכתה לשמוע את הדבר שלה היה הכי קשה והוא:
"לא מגיע לך שישירו לך את אשת חייל בליל שישי ליד השולחן,

את לא שווה כלום, לא אישה ולא חיל, מפגרת אחת, תקשיבו ילדים" .

שעות של עבודה במטבח והכנת הילדים לשבת נפלו לתהומות העצב בין רגע, אולם לאחר הארוחה שאלי רצה סקס היא עשתה זאת בשמחה כי רק שם יכלה לזכות לטיפה אהבה .

וגם באמצע הלילה שהוא העיר אותה עשתה זאת שוב, ובבוקר לפני שהלך לתפילה ….
גם הסקס היה מגעיל כך טענה, ושייקה התכווץ בתוך תוכו על הכורסא .

זוהר טענה כי היא היתה עושה את כול שביקש אלי,

כאן לפחות טענה היתה לה נחת כי הוא טען שהיא עושה את "העבודה" מעולה.

אולם זוהר כל שרצתה זה שהאקט יגמר,

היא לא נהנתה כלל היא עשתה זאת בגלל מחויבותה לבעלה ולא מעבר לכך .

זוהר היתה מישהו אחר, גם לאחר לילה של השפלה ולאחר מילות קשות והתעלמות מוחלטת היתה נכנסת למיטה עם אלי מקיימת עימו יחסי מין בחוסר רצון עז ואז הולכת להתקלח על מנת "להתנקות".

שייקה כבר שמע את הסיפורים הללו להערכתי כבר כמה פעמים אולם הוא שוב התכווץ על הכורסא ולא היה יכול להכיל את הסיפור

זוהר המשיכה כי ההתעללות היה גם כאשר שכבה חולה במיטה קודחת מחום, אלי לא טרח לטפל בילדים במקומה, היא עשתה את כול המטלות תוך שהיא קודחת מחום .

ההשפלות היו גם בסופר עת קרא לא מטומטמת ליד כולם,

זוהר הרגישה כאילו קבלה "בוקס" לבטן.

את המשפטים הקשים אמר לה גם ליד ההורים שלה בפסח סביב השולחן שאמר לה אני עסוק לא יכול לעזור לך עת ישב וקרא עיתון על הספה .
באירועים חברתיים הוא היה עם החברה והיא עם כוס תפוזים ביד.

הוא היה הולך עם החברה וצוחק ונהנה והיא היתה נעמדת בחוץ וכאילו נהנית מהאוויר הפתוח .
גם בביתה שלה הרגישה זרה.

זה היה הבית שלהם אולם היא לא הייתה שייכת.

לעיתים עת הגיעה מהעבודה ואלי כבר היה בבית לפניה, לא היה טורח אלי כלל להקים את עצמו מהמחשב או מהטלויזיה בעוד לילדים יש צרכים אולם הם יכולים לחכות עד שזוהר תחזור.

זוהר היתה נכנסת ישירות למטלות הבית.

זוהר טענה כי ככול שעבר הזמן הרגשתה היתה כי היכולת שלה לשלוט בחייה הלך ופחת אולם לא היה לה הכוח לעזוב.

היא הרגישה כקורבן היא ידעה את הדבר אולם חששה לקום ולעזוב ולא ידעה מה לעשות.
כולם ראו אולם כולם שתקו וגם זוהר שתקה ולא ספרה דבר .

זוהר מספרת עוד על כך שכאשר היתה חולה ושכבה במיטה,

ביקשה כי יעזור לה ויטפל בה או ייקח אותה לרופאה הוא היה מתעלם ,

היא היתה צריכה להכנס לרכב ולנסוע למרפאה מרחק של חצי שעה ונסיעה לפחות כשהיא עם 40 מעלות חום .
גם כאשר חזרה הביתה היתה צריכה לטפל בילדים שביקשו ארוחה חמה ולא להיכנס למיטה כמו שמתבקש ולנוח כפי שהמליצה לה הרופאה .
גם בחגים היתה רוטינה קבועה שהוא היה נוסע להורים שלו במושב עם הילדים שלו והיא היתה נוסעת להורים שלה .
זה לא קרה כל חג אולם היו לא מעט חגים כאלה,

תאמת היה לה כיף שהיא בלעדיו אולם תמיד הסביבה הרימה גבה,

ההורים שלה לא שאלו או אמרו מילה ועל כך היא לא סולחת להם,

העיקר שיש לה מישהו וגם אם הוא לא "המציאה" הכי גדולה,

כי מי ייקח אותה במצבה הנוכחי .
גם החברים ראו ולא אמרו כלום, ועל כך היא לא סולחת להם .

התירוצים שהיא סיפרה לכולם היו: אלי מעדיף את המניין של בית אבא",

הנוסח שלנו שונה לו בחגים.
אולם בתוך תוכה ידעה מהי הסיבה האמיתית,

היא הגעילה אותו, הוא היה שמח שהיא לא תהיה בסביבה ואם כן אז רק במיטה .
זכורה לזוהר חוויה מאוד קשה :

כאשר רצתה חום ואהבה, חיבוק טיפה מגע עת היו הם בחופשה בלי הילדים שפוזרו אצל חברים.

אלי היה חסר סבלנות וטרח לסנן : "את רוצה סקס בשביל זה לקחנו חדר במלון, בואי נעלה" .

וכך נפנף אותה מעליו בעוד היא ראתה את הרגע כקסום ורומנטי לחלוטין .
זוהר ניסתה להציע לאלי ללכת לטיפול זוגי, אולם אלי טרח להגיד לה כול הזמן כי הבעיה נמצאת אצלה.

זוהר היתה נוסעת לפסיכולוגית שלה מרחק 40 דקות

( על מנת שבטעות לא יכירו אותה ויספרו לכולם שהיא הולכת לטיפול ).

אולם היא לא הצליחה לטפל לא בה ולא במערכת הזוגית שלהם.
זוהר הגיע אליי לאחר שכבר נכשלה עם "מטפלת" אחת וביקשה עזרה,

הישועה הגיעה מבן זוגה החדש, אשר הוא זה שהרים את הכפפה .
שייקה היה זה שהשכיל להבין שישנה בעיה עמוקה אשר עליהם כזוג לטפל בה,

כי אם לא אזיי מערכת היחסים שלהם הולכת להתפרק כמו קודמתה והוא זה שהביא את זוהר אליי .
התהליך לא קל בכלל לכולם, אנו עובדים בצורה משולשת על הדברים :

• אנו עובדים עם שייקה לבד על מנת להקל עליו את ההכלה של הדברים ואת ההתמודדות עם הסיטואציה והסיפורים אשר זרים הם לו לחלוטין .
• אנו עובדים עם זוהר בנפרד על מנת להבין את צפונות ליבה. בשיטת הפרד"ס גילינו כי רב הנסתר על הגלוי בחייה ובמודע שלה . ואנו מנסים לבודד כל מרכיב בנפרד .
• הכי חשוב אנו עובדים ביחד— זוהר שייקה ואני, וזאת על מנת לבסס את הזוגיות המתהווה על מנת לתת לזוהר כר פורה ואמפטיה, יכולת לשתף וליפול במידת הצורך.

חשיבות הזוגיות לתהליך הליווי האישי מאוד חשובה ומהווה כר להצלחה .

דיכאון החגים – סיפורם של לילי דן ויהלי

הם מגיעים אליי שנה אחרי שנה באותה התקופה של השנה.

הם בני טובים מוצלחים אחד,אחד אולם בפיהם כולם אותה הבעיה.מבא-הזורע-535-Medium

"דיכאון החגים"  הם בנים ובנות כאחד,דתיים וחילוניים,

משכילים יותר ומשכילים פחות אולם לכולם יש את אותה הבעיה "מה אני עושה בחגים"?

איך אני מוצא את עצמי בתוך כל המשפחתולוגיה הזאת, איכסה כל הדביקות הזאת, כל הילדים,דודות ומחותנים, בני משפחה, דודים ושכנים .

המילים מאוד קשות אולם לא באמת כך הם הדברים, בתוך תוכם הם מאוד היו שמחים להיות שם עם האחיינים,

עם בני הדודים וכל המשפחה אולם משהו אחד מעיב על ההרגשה "הילד"

שלהם הבודד ועם הרגשת הלבד אל מול פני הזוגיות המקסימה המופגנת לה סביב שולחן החג.

בראש השנה חזק הדבר עשרות מונים כי אנו נמצאים בתחילתה של שנה,

שמסמלת את ההתחדשות את הפריון את ראשית ההתחלה של הכול, רק להם אין התחלה חדשה, אין עדיין זוגיות,

פרי בטן או מישהו לשבת איתו מחובקים ליד שולחן החג,

מישהו עימו להיכנס הביתה עם מתנה ביד להורים או למחותנים, בסוף הערב ילכו הם לביתם ויהיו שם לבד .

 

קל לנו להזדהות עם חסרי הבית בפינת הרחוב, עם חיילים בודדים,

עם קשישים , עם אנשים אשר אין להם עם מי לבלות את החג, אפילו עם  אלו אשר עובדים במהלך החג ולא מבלים אותו עם בני משפחותיהם,

אולם גדולה ורבה היא בדידותם של אותם  אלו אשר אין להם זוגיות או פרטנר,

אשר גם אם הם שמחים ומאושרים בתוך תוכם הם עצובים.

פרופ' אדיר כהן: "בדידות היא הרגשה של ריקנות, של חלל פנימי, של ניתוק מהעולם",

אדם צריך לדעת לטפל בשדים שמתנפלים עליו דווקא ברגע שבו הוא חווה בעוצמה את החריגות שלו.

 

להרבה אנשים אין את היכולת הזו וגם אם יש להם אותה ככלי עבודה,

ברגע שבוא משתלטת ההרגשה קשה לנטרל אותה ובמיוחד שכול המשפחה נמצאת שם לידך ורק אתה נמצא שם לבד עם עצמך בתוך תוכך .

 

רובנו אינו שם לב למונח בדידות או עצב כי היומיום שלנו מלא בעשייה מרובה של עבודה , סידורים, אחריות, חברים,

בילויים כך שרבים יעידו כי מעטים הרגעים שהם באמת לבד בלי שום רעש מהסביבה,

אולם רק אז באותם רגעים חשים איזו הרגשה קלה של עצבות לבד במיטה שניה לפני שהולכים לישון או בשישי מול הטלויזיה

כפי שציינתי לעיל חגי ראשית השנה ( רה"ש יום כיפור וסוכות )

הינם חגים של חשבון נפש ואנחנו היכן אנו נמצאים ?

 

שוב פעם באותו מקום לבד בחגים, אז מה עשינו בשנה האחרונה על מנת לא להגיע לאותה סיטואציה?

כנראה לא מספיק כי בשורה התחתונה אנחנו שוב לבד .

כבר אמרה לי יעל אחת מהמטופלות:" אז מה אני שווה אם שנה שעברה בכיתי על מר גורלי והשנה אני באותו המקום"

זה לא שלא היו לי גברים או דייטים אולם איך לא הצלחתי לגרום לאף אחד להיות מספיק בשל על מנת להביא אותו איתו לארוחת חג,

לא כעוד אחד כלא כחתן המיועד ….

 

מהי בכלל "בדידות"?

רובנו נוטים לבלבל בין המונחים המשמעותיים של להיות לבד אל מול הבדידות.

להיות לבד הינו מצב אובייקטיבי שפירושו אין אנשים לידי, זה יכול להיות לבד בכיתה, לבד בתאטרון ,

לבד במונית או באוטובוס. בקונטקסט המוזכר לעיל לפעמים זה מאוד כיף אולם רק בחג זה נתפס פתאום לא טוב .

ולעומת זאת "הבדידות" הינה הרגשה פנימית אשר כול כולה הינה סובייקטיבית לחלוטין ומונעת מהאני שלנו הפנימי.

בין ההרגשה לבין הסיבה החיצונית אין כל כלל הלימה אולי היא קשורה אליה,

אולם היא לא תמיד תלויה בה, כמו כן יתכן שהסביבה תרצה את חברתי אולם אני אבחר להיות לבדי .

 

ישנם בעלי מקצוע רבים אשר רוב היום נמצאים באור הזרקורים: עו"ד המופיעים כליטיגטורים, רו"ח,מרצים,

חברי כנסת וכל מי שנמצא בקדמת הבמה ובאינטראקציה עם עשרות אנשים ביום,

כפי שצוין לעיל .

במשך רוב היום אין הם מרגישים את הבדידות אולם בלילה לפני השינה הם ירגישו את " הנפילה "

שבמיטה הם יהיו לבד ולא יהיה מי שיחבק אותם .

ישנם גם אלו אשר אין הם מרגישים כלל בחיסרון מעצם היותם לבדם ודווקא הדבר מתאים להם מאוד,

שעות היום הרבות בקדמת הבמה ובלילה בבית הם לבדם עם עצמם .

אזי ניתן להניח כי ההרגשה של הבדידות נובעת מהצורך להיות עם מישהו להרגיש את הרגשת הביטחון הפועמת בנו ,

עת יש מישהו אשר נוכל להשעין עליו את הכתף בסוף היום,לקבל חיבוק ואולי מגע, לשמוע קול ולקבל אוזן קשבת.

 

כאשר מדובר על קשרים מזדמנים הם מספקים לנו סיפוק מיידי וראשוני אולם ללא עומק או משמעות

לכן גם כאשר יש לנו אותם בצורה הנוכחית אנו  לעיתים חשים בדידות למרות הכול ולאחר הכול .

בדידות היא הרגשה סובייקטיבית, אבל היא לא תלויה בסביבה.

היא לא קשורה למספר האנשים שאנו נמצאים בחברתם,אלא לאיכות הקשרים שיש לנו עימם.

אנשים החשים בדידות,למעשה מרגישים כי אין להם נפש קרובה אשר עימה  הם יכולים לחוש אינטימיות ושבה הם יכולים לתת אמון.

לכן אנו יכולים להבין כעת כי סביב שולחן החג יכולים לשבת עשרות אנשים מהמשפחה הכי קרובה,

הסביבה הטבעית כי נעימה שיכולה להיות אולם עדיין נרגיש בודדים ולא שייכים .

 

הסיבה העיקרית אינה הסביבה אלא ההרגשה הפנימית שלנו,

אולם תחושה של אני רוצה את האחד שיהיה רק שלי הכי בשבילי .

 

את סיפורם של דן ,לילי ויהלי  אביא ככתבם וכלשונם על מנת להבין כל אחד ממקומו שלו את הבדידות האופפת אותנו בחג .

 

דן הוא רווק מבוקש מהמגזר הדתי אולם כל שנה מזה 5 שנים הוא אינו מבלה את החג בקרב המשפחה.

למרות שמדובר בחג משפחתי ודתי כאחד,

דן מעדיף כל שנה לארוז תיק ולבלות את החג הרחק.

שנה אחת היה בקטמנדו, שנה שנייה היה בנפאל ושנה שלישית באוסטרליה,

התירוץ שנוח לו להשתמש בו הוא החשיבות של להיות בעל תפילה בגולה בימות החג .

החברה רואה זאת בהערכה רבה ההורים והאחיות פחות,

אולם דן אינו מסוגל להחיל את ההרגשה של כולם סביב השולחן ורק הוא לבד.

הוא כבר בן 36 והגיע לפרקו אולם לא מצא את האחת והיחידה,

המבטים של החברות מעזרת נשים על הבן של הרוטשילדים שלא נשא עדיין אישה,

כל שנה אותו ריטואל מחפשים לו כלה על מנת שבשנה הבאה בלי נדר הוא יזכה לעמוד איתה מתחת לחופה ויוכלו לברך על הקיגל ולהגיד מזל טוב.

בשנה  הבאה בירושלים הבנויה ובלי נדר  בן זכר למשפחה  .

דן אינו מסוגל להביט להורים בעיניים הוא רואה את העצב,

הוא מבין שהוא מאכזב אותם ואת מכבש הלחצים שיש עליהם אולם הוא לא יכול הוא לא רוצה,

הוא לא מסוגל ,זה לא יוצא כמו שהם מצפים .

עוד יותר גרועים הם הדודים והדודות משני הצדדים שכול שנה מעמידים אותו באותה חוסר נעימות גדולה,

ליד כולם שואלים "נו דני מה קורה עם מיידלע "?

אתה יוצא עם מישהי,יש לנו בבית הכנסת בחורה מקסימה עו"ד מאוד מוכשרת טיפה מבוגרת אבל משפחה מעולה …

אתה מעוניין להכיר ?

דן לא יודע מה להשיב.

הוא רק מחכה שזה יגמר והוא יוכל לצאת למרפסת לשבת שם לבד בחושך,

אולם זה לא נגמר ,יש יומיים שלמים להעביר עם כולם.

מבית הכנסת לארוחה,מלשבת עם השכנים לארוחה אצל חברים, זה לא רק החג הזה,

יעברו שבועיים וכבר יש עוד אחד וחג שבת שבת חג ….

לכן טוב לתרץ לכולם כי מדובר על מצווה וכי חיזוק הגולה זאת המהות של העשייה וגם משלמים על כך טבין ותקילין,

אז בכלל זה מוסיף יופי לעשייה והעיקר שלא להיות בבית ולסבול את המבטים,המילים הצורבות ואת ההרגשה ….

 

סיפורה של לילי  לילי גרושה כבר שנה וזאת לה תהיה השנה הראשונה אשר בה היא תהיה בלי הבנות בחג.

לילי עדיין לא עיכלה את הפרידה הקשה ,

לאחר 8 שנות נישואין וכבר נחתה עליה התובנה כי החג היא תהיה בלי הבנות,

לא מדובר על מהלך קל עבורה, היא כבר שבועיים ימים לא מתפקדת רק מהמחשבה .

לילי לא מצליחה לעכל את המחשבה היא יודעת שהבנות יהנו,

היא יודעת שאבא שלהם הגרוש שלה יעשה הכול על מנת שהם ייהנו אולם לה תהיה חוסר מנוחה,

היא יודעת שכבר קיבלה הזמנה להיות בחג אצל ההורים ועם כל הצדדים של המחותנים ,

יהיו שם האחיינים שלה שיעשו לה שמח על מנת שלא תרגיש בכך שהבנות שלה אינם איתה אולם שום דבר לא יעזור .

לילי בנפילה מוחלטת מבחינה נפשית, היא כבר שבוע ימים בחופשת מחלה,

הבוס שלה מבין את המניע ואינו מציק לה למרות העומס הרב טרם החג,

לילי מפתחת תסמינים של דיכאון ואינה יעילה,הבנות מרגישות בכך ,לילי מספרת שהם שואלות

" אמא  מי יהיה איתך בחג מה את תהיי לבד"? .

 

לילי אוזרת אומץ ומחייכת בעל כורחה ומספרת להם כי מה פתאום…

היא הולכת לחגוג עם ההורים ועם החברים וביום שלמחרת גם היא הולכת לים ,כמו שאבא הבטיח להם שהם ילכו ביחד,

ביום השני היא נוסעת לנועה למושב יש להם הופעה על הדשא בבריכה .

אולם בתוך תוכה היא יודעת שהיא תשב בבית לבד על הכורסא עם קופסא של טישו ורק תבכה, הם יהיו חסרות לה .

היא תהיה שם לבד .

גם להורים היא סירבה ללכת,

הם מבינים טוב מאוד את הסיבה אולם היא תעמוד עיקשת שהיא רוצה להיות לבד,

בסוף בטח תשבר ותיסע ליקנעם .

בדרך אחרי ואדי ערה תעצור תקנה קפה תנגב את הדמעות ותנסה להיכנס הביתה מחויכת לחלוטין,

אולם כולם ידעו כי היא בכתה כל הדרך .

אוף היא אומרת לי מי צריך את החגים האלו,

פעם היינו משפחה ,עמדנו ביחד סביב שולחן החג הבנות לבשו לבן וכולנו היינו משפחה אחת גדולה ומאושרת,

כעת אני מחכה כל שנה שהיום הזה יעבור ונחזור לחיים הרגילים בלי המשפחה ובלי המבטים .

פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה, "בדידות היא גם חוויה סובייקטיבית: אדם יכול לחוש בודד מאוד גם כשהוא מוקף אנשים".

 

סיפורה של יהלי : יהלי סיפרה לי שהיא כבר שנתיים ימים מגיעה כל חג להורים עם "הבן זוג התורן "

כך היא מגדירה אותו , היא כבר הפכה להיות בדיחה בבית,

את מי את מביאה היום כך צוחקים עליה האחים שלה,

ההורים טיפה יותר סבלניים, אולם היא עדיין רואה את המבטים .

אולם היא לא מסוגלת לחשוב על הידיעה של להגיע הביתה לבד זה לא נוח לה בכלל .

זה כמו שהיא לא תגיע בלי מתנה להורים אז היא לא יכולה להגיע לבד,

עדיף לשבת שם עם מישהו גם אם אינו אהבת חייה הגדולה מאשר לשבת שם לבד בין הדודה לשכן או לחייל המאומץ של המשפחה,

לפעמים היא מרגישה פחות שייכת ממנו .

אז לפני הגעת החגים יהלי יוצאת לדיטים ומחפשת את המיועד על מנת שיוכל למלא את המשבצת של הזוגיות לחג,

יהלי מודעת  איך הדברים נראים או מצטיירים, אולם זה הרבה פחות גרוע מאשר להגיע לבד לבושה יפה לחג בלי בן זוג.

כולם ישובים שם זוגות זוגות כמו בתיבה,

הילדים מתרוצצים להם מסביב והיא מה? תשב לה לבד עם מי היא תנהל שיחה ?.

כך לפחות יושב לצידה בחור חמוד ובסוף בערב ילחשו לה

"הוא ממש מקסים תשמרי עליו הוא ממש המיועד לחתונה " ,

רק יהלי יודעת שיעברו אי אלו ימים או חודשים עד שהיא שוב תהיה לבד כי ככה היה גם בשנה שעברה,

זה לא שהיא לא ניסתה.

היא יודעת שלברוח עם חברות היא לא יכולה,

שנה אחת היא נסתה לבלות את החג בביתה של חברתה הטובה ושם הרגישה  עוד יותר בודדה,

כי היא היתה על התקן של זאת שאין לה לאן ללכת…

לכן אעדיף להיות בבית בסביבה המוכרת עם "בן זוג" וזה עד לחג הבא,

יהלי מאוד רוצה שיהיה  לה את האחד והיחיד שאיתו תוכל לבוא כל שנה אולם לעתה עתה זה עדיין לא קרה .

 

אז מה עושים נשאלת השאלה בצורה מאוד ברורה על ידי כל אותם הפונים :

1.       אל תישארו לבד,למרות הקושי הרב תיקחו נשימה עמוקה ותנסו להנות מהארוחה מהאווירה, זה הרבה פחות כואב מאשר להיות  לבד .

2.       אל תשכחו לחדש גם לעצמם החל מחולצה,סריג,מכנס או אפילו בושם חדש, הרגשת החדש מתחילה אצלכם,

הרגשת השנה החדשה תתחיל אצלכם בחיוך שלכם עם עצמכם ולכן פנקו את עצמכם במתנה יפה .

3.       חפשו מה לעשות בחג עם חברים בטיול,עם מכרים,השקיעו בלא להיות לבד כמעט כמו ביום עבודה.רק שכעת אתם עם  חוויות ואווירה טיפה                             שונה,הלבד מכניס לבדידות זוכרים?

4.       אם  השכנה מקומה שנייה מציקה לכם או הדודה מהצד שאתם לא מכירים שואלת שאלות מיותרות .

אל תלחצו או תעלבו ותיקחו את המשא פנימה, תשתדלו לחייך ובאלגנטיות תשאלו אם היא רוצה עוד חתיכה של דג,או באם למישהו חסר מזלג ותנתקו             מגע.

אין טען להיות במקום שבוא לא נעים לכם,אל תשכחו זה הבית של ההורים !!!!!!    אמור להיות לכם הכי נעים בעולם,כי :

No Place Like  Home .

5.       באם ההרגשה אינה מופיעה רק בימי החג הקרבים, אם זאת הרגשה מתמשכת אשר מלווה אתכם לאורך כל השנה בכול יום   בשבוע,ישנה חשיבות                 להתחיל סשן טיפולי או אימוני על מנת לנסות ולשחרר את ההרגשה על מנת להקל על ההרגשה

( תמיד תזכרו את ההגדרה למונח בדידות),שיחות אישיות,שיקוף, ניתוח סיטואציות יכול להוביל לשינויי תפיסתי   והתנהגותי על מנת לא לספוג את כול המועקות המתלוות להרגשת הבדידות .

6.   באם הדבר אינו עוזר יש לפנות לטיפול תרופתי על מנת להביא לאיזון,

הדבר אינו יוצר סטיגמה אולם כאשר תסמינים של דיכאון או הסתגרות מופיעים חובה לווסת את ההרגשות הסובייקטיביות  על מנת שהדברים יוכלו לעבור לרמת המודע ושנוכל להניע תהליך פנימי .

 

אחרונים,אחרונים לכם המשפחה והחברים

אם אתם יודעים שיש בקרבכם מישהו שהוא לבד,

זה לא הזמן לשאול אותו את השאלה המתבקשת למה?

זה המקום לחבק אותו באהבה רבה,

לעזור לו באמת ובאמונה רבה לעבור את הימים הקשים הללו שנקראים החגים .

ואולי בשנה הבאה תוכלו להגיד מזל טוב .

חג שמח לכולם .

המסע הזוגי של חלי ועילי במצוק העתקים .

כל ההתחלות. כל כולם טומנות בחובן קסם המיוחד רק להן.

נהוג לומר שכל ההתחלות קשות, אך למען האמת הן גם מרתקות,

מציפות את האדם בניחוח של התחדשות.

היום הראשון בבית הספר, המפגש הראשון עם הצבא, או העבודה החדשה,מחיים אותנו מחדש.

הפעם הראשונה שבה אנו חווים רגע של קדושה חורטת בנפשנו חריטה עמוקה ובלתי נשכחת.

הדייט הראשון , הלילה בחוף הים, הנשיקה הראשונה,

כל אותם החוויות מותירות בנו רושם עצום.MG_9043

בכל זאת מחשבה מנקרת במוחנו שהזמן החולף יביס את רגעי ההתעלות,

מטיבן של תחושות כאלו להישחק עם השנים,

להפוך לשגרה משמימה וצפויה.

אי אפשר, כך נדמה, להתפעל מהדברים שעשינו צעירים,

מהחוויות ומהשטויות כל פעם מחדש.

הפעם הראשונה שהבאת אותה להורים, הסקס הראשון שהיה מלא באהבה רבה החופה והלידה הראשונה.

הלילה הראשון בלעדיה במילואים ולעיתים גם המריבה הראשונה תימחק מהרה מזיכרוננו,

אנחנו כבר לא ילדים כך יגידו המבוגרים .

הילדים יצחקו עלינו ויגידו שאנו עושים בושות ליד כל החברים.

עד מאד מטרידה המחשבה, כיצד מייצרים בקרבנו שגרה של התחדשות מתמדת. בחיי הנישואין,

זאת לא פריווילגיה זאת חובה על מנת לשמור על הגחלת ,

לשמור על החיות ולהרגיש Wow כל בוקר מחדש .

חלי פנתה אליי ביום חורפי לחלוטין בבקשה שהיתה לי מוזרה לחלוטין .
היא התקשרה וביקשה טיפול תומך לזוגיות שלה ושל עילי .
ניסיתי להבין את הבעיה ותשובתה היתה אין !!!!
אז ניסיתי להבין מה רוצה ממני חלי ….

והיא התחילה לספר ….

עילי ואני נשואים כבר 20 שנה, הוא מקסים ואחלה בעל שבעולם.
רק אתה יודע זה כבר לא מרגש כמו שהיה בהתחלה.
אנחנו בשגרה חסר לנו הריגוש אנחנו צריכים לטפל בבעיה, אני רוצה שיחה אצלך בקליניקה,

אני ישר חשבתי האם זה יפתור את הבעיה ?

השגרה כוללת מסגרת קבועה של סדר יום,

פעולות קבועות ואפילו תגובותיו של בן הזוג הצפויות ידועות ומוכרות גם כאשר, לעיתים, הן לא נוחות,

אך מכירים אותן ויודעים כיצד להתמודד עימן.

הדברים ברורים ומאורגנים בסדר מסוים וידוע מראש שנותן תחושת שליטה, שייכות, ביטחון ומסגרת יציבה.

חלי הינה בחורה מקסימה היא אמרה:" אני לא רוצה להגיע אלייך לטיפול עוד 20 שנה במצב רעוע לחלוטין".

אני רוצה עכשיו זריקת מרץ.
אני חייכתי,ניסיתי לדלות ממנה פרטים על ההתחלה מה היה שם ?

לא אחת נזכרים בני הזוג בערגה בתחושת הראשוניות,

עוצמת האהבה הבראשיתית, שולחים מבט אל עבר תמונות מהטיולים המשותפים בצעירותם,

עם החברים על אופנוע בצפון, בטרק מטורף בנפאל,

חלי תיארה לי תמונות מהאלבום המשפחתי,

עם הילדים במנשאים על הגב בטרק בסיני ובירדן .
נסיעה ללפלנד .. ואני הייתי נפעם מגודל העשייה . …

ומה כעת שאלתי ?
נו אתה יודע עומס החיים, חייבים לעשות משהו מיוחד …

רוב רובנו מייחלים לשחזר את ההצלחה ואת השיגעון.

מנסים לחשוב כיצד לחדש את אש האהבה היוקדת והמחממת,

לרוב עושים זאת באמצעים טכניים השוברים את השגרה לפרקי זמן מוגבלים ואשר יעילותם מוגבלת.

סרט או הצגה הם מאוד חשובים אולם לא יוצרים שובר שיגרה אמיתי לא עושים את הWOW שלעיתים לו אנו זקוקים.

ביקשתי מחלי כמה ימים לחשוב על משהו שונה,

לא טיפול זוגי קונבנציונאלי בקליניקה אלא משהו שירגש אותם .

בסוד העניינים שיתפתי את רוב (הפרטנר שלי ואיש מקצוע בחסד עליון )

ביחד בנינו את המסע של חלי ועילי.

הכנו את הציוד לקראת הטיפול המיוחד שלנו .

את שניהם פגשנו בכניסה לביתם בשעת בוקר מוקדמת,

ההנחיות שקיבלו שניהם היו להיות מוכנים לשלושה ימים בשטח ולהביא איתם רק את עצמם .
כך באמת היה בבוקרו של יום רוב ואני חיכינו להם עם שני גיפים חדישים מוכנים לצאת לשטח .

רוב נהג בגיפ הליווי ואני התיישבתי במושב האחורי של הגי'פ והמתנתי שהם יכנסו .

עילי וחלי הסתכלו אחד על השני וחייכו …
כבר התחלה טובה אמרתי בליבי.
על הגי'פ היה דגל המסע של חלי ועילי שהתנפנף לו בגאווה ברוח הנושבת,

לכל אורך הדרך הם זכו לקבל צפירות אהדה מהנהגים סביב, הדבר כבר עשה להם טוב על הנשמה .

בגיפ הותקנה מצלמה שצילמה את כול המתרחש בתוך הגיפ , המצלמה היתה מחוברת במערכת קשר לגיפ הליווי .

וכך יצאנו לדרך.

את ארוחת הבוקר פרסנו אצל השומרוני הטוב שבמהותו עזרה הדדית אחד לשני, נתינה לאחר .

חשיבות ה"לב האוהב", כאשר הוא קיים ובא לידי ביטוי בזוגיות הלכה למעשה הרי נוצרת "אחדות".

בכך אנו לומדים כי בזוגיות כאשר ההורים העומדים בראש הפרמידה מקרינים תכונה חשובה של אחדות עם הזולת,

כאשר שוררת אהבה בין אנשים, כאשר כל אחד חש באמת,

בכל נימי נפשו את אהבתו לזולת או אז השמחה וטוב הלב גולשות כלפי חוץ.
הדרך להפנמת האחדות איטית, קשה, איתנה וממושכת.

כאשר היא נעשית בנחישות, באומץ לב ובעוצמה, בדרך איטית וחווייתית הרי התכונה מוקנית עמוק.

עילי היה בהלם הוא לא ציפה לזה.

בשיחת הבוקר הסברנו להם כי כך הולך להיות כל היום בכול נקודה שנגיע אליה ישנה מטרה, מוסר השכל,

תובנה לדרך וזאת מעבר לחוויה .

כך התחלנו את יומנו,שניהם במושב הקידמי מתחלפים בניהם בנהיגה ואני ישוב מאחור מקשיב לדינמיקה שלהם,

לשיחות, למבטים, למריבות הקטנות, לחילוקי הדעות, לעוקצנות .

בתחילה היה להם קשה עם נוכחותי במושב האחורי ,כל פעם לפני מריבה הם הביטו אחור ואני רק חייכתי .

אולם עם הזמן הם בכלל לא התייחסו אלי

( כאשר הם יצאו מהגי'פ ושכחו אותי בפנים הבנתי עד כמה אני כבר חלק מהם ).

נקודת הגובה שלנו ביום הראשון היתה בנחל חצצון התמודדות עם אתגרי הנישואין,

עליות ומורדות, התמודדות עם פחד וחשש, התמודדות עם הלא נודע. מעבר קשר = (מעבר פלונטר) התמודדות הדדית,

עזרה לאחר, נתינה, היכולת להביט ביופי הבריאה מגובה 120 מטר .
רק מתיאור המקום עילי פער פה וחלי התחלחלה …

"נחל חצצון במדבר יהודה, יורד מחורבת סחבא, סמוך ליישוב מעלה עמוס,נשפך לים המלח סמוך לקיבוץ מצפה שלם.

שטח אגן ההיקוות שלו כ-85 קמ"ר, ואורכו כ-22 ק"מ. אורך הקניון שלו כ-4 ק"מ, ועומקו בחלקו התחתון למעלה מ-400 מטר.

בנחל חצצון ארבעה מפלים גדולים. גובה הראשון שבהם, כ-120 מטרים, גובה המפל השני כ-40 מטרים. גובהו של המפל השלישי כ-25 מטרים. גובה המפל התחתון כ-30 מטרים. בין מפלים אלו ישנם עוד עשרות מפלים שגובהם נע בין 4 ל-15 מטרים."

המריבה הראשונה התחילה עת התברברו הם בכניסה לנחל,

חלי ניווטה ועילי נהג ואז יצאה התלונה הראשונה על חוסר האחריות שלה …

אולם מהר מאוד נשכחה המריבה מלב לנוכח יופיו של הקניון .
רוב כבר חיכה לי עם הציוד על הגב .

התחלקו במשקלים ויצאנו לשטח,

( בדרך רוב לוחש לאוזני לא משעמם לך וחייך 🙂 ,אני נזכרתי שהוא שומע הכול במערכת הקשר ).
רוב הוביל את היום והיה זה שבנה את הזוגיות בהתאם לאופי הפעילות,

עילי וחלי התמודדו עם אתגרי היום,האווירה היתה WOW .

לפני המפל הגדול עילי הסתכל בדאגה לבדוק שחלי קשורה כיאות,

זה לא היה מצחיק עמד לפניהם אתגר של 120 מטר ( 40 קומות ) עילי ממש דאג לאשתו,

רוב ואני סיפרנו בדיחות על ביטוחי חיים וכאלה ועילי לא צחק הוא ביקש שנשים לב שאשתו בסדר גמור .
(בשיקוף בסוף הערב העליתי נקודה זאת למודע על הדאגה הרבה שעילי רחש לאישתו).

שניהם תלויים באוויר רוב מאבטח מלמעלה ואני מצלם במקביל להם .
הם התמודדו בצורה מרשימה,

הם עזרו אחד לשני התמודדו עם הפחד והלא מוכר,

היו רגעים עוצרי נשימה של מעבר הקשר באוויר שאתה לא יודע מה הולך להיות.

עילי לא נשם עד שחלי עברה בבטחה את המשוכה וחלי שלחה לו נשיקה באוויר.

הדאגה אחד לשני והאחריות המשותפת חממה לי את הלב ובטוחני שגם להם .
היו מריבות קטנות אולם גם בהם טיפלנו נקודתית .
לעת ערב הגענו לנקודת הלינה שלנו, ישבנו ארבעתנו לארוחת ערב,

את ארוחת הערב הכינו חלי ועילי ,כאשר אנו רק מנווטים את העשייה ומטבלים להם את הארוחה .

פויקה לעילא ולעילא, עם גיטרות טיפה קפה ומרשמלו ,ישבנו לנתח עימם את קרות חייהם עד כה.
את נקודות השפל וההתרוממות, את המשברים ורגעי האושר,

את ההתמודדות עם חינוך הילדים, האהבות הגדולות וההורים.

התמודדות עם חילוקי דעות וערכים חדשים שכל אחד מהם החליט לצבור באמצע החיים .

הצינה בחוץ אל מול להבות המדורה חידדה את האווירה.

רוב לאחר שלוש כוסות יין ובשר טוב חייך ושאל אם אנו יודעים מה יש מעבר לרכס,

אני לתומי רציתי לענות ,רוב רמז לי שזה הזמן ללכת לישון ולתת לזוג טיפה פרטיות,

רוב ואני חייכנו לעצמנו ופרשנו לגיפ שלנו, רוב לחש לי אנחנו בדרך הנכונה, ואני אמרתי לו הלוואי ….

את הבוקר זוג היונים התחיל באשמורת הראשונה,

הם היו כאלה מקסימים,מותשים לחלוטין אולם בליבם פעמה שירה חדשה …

ישבנו לשיחת בוקר על קפה ועוגיות,

שיחה שתהפוך מבחינתם לנוהל עבודה קבוע כל בוקר לפני היציאה ליום עבודה ולמטלות היומיום,

זמן האיכות הקטן שלהם במהלך היום .

את היום העברנו בהתמודדות עם מטלות לא מוכרות, עם מעברים מיוחדים,

עם נסיעה בינות לקניונים, בנסיעה מהירה בשבילים על שפת המצוק ( בבטיחות רבה כמובן ),
היו לנו עליות ומורדות תרתי משמע

( כמו בזוגיות, היו לנו רגעי התעלות וריגושים עד בלי די והיו לנו רגעי שלמה ארצי בדיסק ושתיקות, היו לנו רגעי שיחה אישית עת אחד מהם נרדם לו על המושב, היו לנו הרבה רגעי ביחד ולבד גם כשמדובר בגי'פ ממש כמו בזוגיות ).

באחת הפעמים עילי שהיה עייף אמר אני מותש לא יכול יותר.

אולם חלי מהכיסא לידו הביטה בו ואמרה:

" עילי חייבים להמשיך עוד מעט חשכה נקודת הלינה זה עוד 30 ק"מ אתה יכול יאללה מאמי מאמץ אחרון " .
אני חייכתי ורוב לוחש לי באוזניה: "זה אמיתי" ? ואני עונה בבטחה כל מילה.

בכל יום, בכל שעה, בכל רגע, יש משהו שונה – בעצמנו, בבן זוגנו, ובעולם בכלל –

גישת האימאגו מלמדת אותנו לחוש התחדשות בקשר – לא בגלל שבן זוגנו לומד מיומנויות חדשות לרגש אותנו,

אלא מפני שהיא עוזרת לנו להצמיח עיניים חדשות!!

חלי ועילי למדו להסתכל על הדברים אחרת .
גם על המריבות הקטנות הם למדו להסתכל, לא רק דרך העיניים שלהם,

אלא מקו המחשבה על האחר.
את הלילה השני העברנו בצפיה בסרט+ פופקורן כוס תה צמחים בלפטופ .
גם מהסרט הפקנו לקחים משמעותיים,

ניסינו להבין מה לא היה נכון אצל הגיבורים ומה ניתן להסיק מכך על זוגיות הנוכחית .

ואז הטלפון צילצל היינו מופתעים.

הילדים היו על הקו והם צרחו ושמחו והיו מאושרים בעולם שההורים יצאו לחוויה שכזאת.

הם שרו להם בטלפון וחלי היתה עם דמעות בעיניים.

מבלי לומר מילה רוב ואני קמנו ועזבנו אותם ביחד .

את הלילה העברתי עם רוב בשיחה עם הזוגיות שלו והוא פתאום כאיש מקצוע הבין עד כמה אנחנו עושים טוב לאחרים.

התובנה היתה כי גם לנו חשובה המתודולוגיה הזאת .

חוויות היום השלישי הם מאמר בפני עצמו,

אולם אעבור ישר ברשותכם לשעות האחרונות שלנו ביחד…..
את הפעילות סיימנו לעת ערב .
עמדנו שם ארבעתנו מחובקים ומאושרים, רוב ואני על שהצלחנו לגעת בחלי ועילי,

הזוג המקסים מהחוויה.
עת אנו עומדים שם רוב ביקש מעילי לסכם .

ועילי אמר :"כי זאת היתה המתנה הכי גדולה שהוא יכול היה לקבל בחיים",

הוא קיבל מתנה לפני 20 שנה, את חלי אחרי זה באו הילדים המקסימים שלהם .
וכעת הם קיבלו אחד את השני.
רוב ואני התמוגגנו מאושר .

ביקשתי מחלי לסכם והיא חייכה ואמרה תתכוננו לשנה הבאה .
זאת הולכת להיות החוויה השנתית שלנו .
רוב ואני שברנו את הראש איפה נמצא משהו יותר מרגש מנחל חצצון .
חלי חייכה ואמרה גם חו"ל בא בחשבון .

לסיכומו של יום , חברים יקרים .

אין צורך להגיע לטיפול זוגי כאשר אנו נמצאים במשבר.

או כאשר כלו כל הסיכויים, עשו את הדבר הנכון וטפחו את מערכת היחסים ביומיום,

עשו פעולות שוברות שיגרה .
תכניסו את הזוגיות לראש סדר העדיפויות .

זה הדבר הכי חשוב לכם בחיים, לא ?

הוא נמצא אתכם רוב שעות היום, רוב שנות החיים ואולי לעולמים,

אז מה לא תשקיעו בו ?.

רוב ואני נכנסו לחדר העריכה על מנת להכין לעילי וחלי את קליפ הטיול.
ישבנו וצפינו בחומרים ואמרנו שככה צריכה להראות זוגיות:

זוג אוהבים חלי ועילי תלויים להם בין שמיים לארץ בגובה 80 מטרים מעל פני הקרקע

מתנשקים בלהט כאילו זאת להם הפעם הראשונה, ללא בושה ובהתעלמות מוחלטת ממני ומהמצלמה …
ומעל יושב לו אלוקים ושולח משב רוח נעים .

סיפורו של נבו – והילד הפנימי שבתוכנו

סיפורו של נבו – והילד הפנימי שבתוכנו

עבודה עם הילד הפנימי הנה דרך בה אנו יכולים להחלים מחוויות הילדות הקשות ,

זוהי עבודה המאפשרת לנו ללמוד לאהוב את עצמנו, לחיות בשלום עם עצמנו ועם עברנו,

להרגיש בטוח בפנים ולהפחית את הפחדים והמכשולים הפנימיים ,

במטרה לנוע לעבר המטרות שהצבנו לעצמנו בחיינו הבוגרים.
הילד הפנימי מבלי שנשים לכך לב , הינו חלק אינטגראלי מאיתנו ,

ים-המלח-369-Small

איתו גדלנו ועליו ביססנו את כול חוויות הילדות,אולם עת התבגרנו הפך הדבר להיות החלק הפחות מודע שלנו . למה ?

ניתן לבחון לא מעט אלמנטים כגון :

הסביבה, הצורך בבגרות, הציפייה של הסביבה מאיתנו ושלנו מאיתנו ועוד ועוד ….

זהו החלק שמייצג את הילד שפעם היית,מוזר לציין את המילה פעם ,

כי הוא תמיד יהיה שם , גם אם לא תיתן לו לצאת החוצה הוא עדיין יהיה שם,

גם אם יהיה מצב אשר בו הסביבה "תדכא" אותך מלהוציאו החוצה ברבים הוא עדיין יהיה שם.

מיסודו "הילד הפנימי הוא מאוד פעלתן , סקרן , חופשי , ללא גבולות וללא מעצורים ,

הוא יצירתי וכישרוני ואנו בכוחות עצמנו ואולי טיפה בעזרתם של אחרים עם השנים מגבילים את צעדיו ומנעים ממנו לתת את כול כולו .

הילד הפנימי שלנו מכיל את הרגשות, זיכרונות וחוויות הילדות.

הן הטובות והנעימות והן הפחות טובות ולכן שנשב ונזכר בחוויות הנעימות בגן יציפו אותנו רגשי ערגה לאותם הרגעים,

כאשר נזכר באותה הטרדות והצקות בכיתה או בהפסקה ובאותה הרגשה לא נעימה של דחייה,

במסיבות כיתה אזי אותה חוויה טראומתית מבחינתנו תופיע גם בבגרותנו במסיבה אחרת לחלוטין או בסביבה אשר לא תיתן לנו את הבמה ,

הילד הקטן מהגן יפגע בשנית כתוצאה מאותה החוויה .
נבו הוא עמד מולי עם חיוך מקסים , גומות החן בלחיים עדיין בצבצו שם .
שיער קצר אבל בעל מראה שובבני בקיצור ילד מקסים חביב וחמוד .

אולם משהו בתוכו היה ריק.
זאת הסיבה ששלחו אותו אליי ,הוא לא הצליח לתקשר עם הסביבה בצורה נינוחה .
היה בו משהו עצוב ,משפטים כגון:

" בכול פעם שאני יוצא עם בחורה אני מרגיש שמשהו ממני נשאר בדייט,שאני מבזבז את עצמי" .
המשפטים גרמו לי להרים גבה.
הוא הרגיש שכולם מנצלים אותו.
הסביבה,הבחורות,החברים ,ואולי אפילו המשפחה אמר בחצי פה ולא בטוח שבהסכמה מלאה .

ישבנו מפגש שניים ושלושה והסיפורים חזרו על עצמם,

אותה פגיעה נקודתית שעל פניו היתה נראית שטחית ולא משמעותית אצל נבו היתה מאוד קרדינאלית .
הוא היה הילד הקטן שבתוך תוכו צריך הגנה .
וזאת הסיבה שהוא עשה הכול לבד, כמו ילד קטן שרוצה להראות לכולם שהוא יכול (גם אם בפועל לא)

הוא ניסה לעשות הכול .

הוא רצה לעשות הכול לבד כמו הגדולים אולם תמיד בה לבקש חיזוקים חיוביים .
שאמרו לו כן מעולה זה המריץ אותו קדימה לעשייה אולם שהביעו חו"ד השונה ממה שציפה הדבר יצר אצלו דיסוננס קוגניטיבי והתגובה לא אחרה לבוא בצורה של סינון קללה,הטחות אשמה מריבה ואפילו ברוגזים והימנעות משיחה עם בני המשפחה ,

לא פעם הוא סיפר שיצא מהבית טרק את הדלת ונעלם ליומיים שלושה .
זה המקום לציין נבו היה בן 25 ולא הילד הקטן בגן .

הוא היה מספיק פגוע בתוך תוכו על כי לא נאות בכלל לשמוע גם לא אותי .
כל שיחה עימו היתה התנצחות לא קטנה,כל מילה גובתה בעשרות דוגמאות על ידו וברציונל מדוע ולמה .
ניסיתי לגעת והוא חסם.
היה בו סממנים של "חיה פצועה"

הוא היה רך ונעים כלפי חוץ אולם כל סטייה מהנורמה הוציאה ממנו את "הילד" הפגוע שבעט בכול הכוח .
כפי שסיפר באחד מהרגעים,

כאשר היה עושה מעשה לאחר שלא קיבל לכך לגיטימציה מהסביבה,

לפעמים מסיבות אמיתיות ונכונות הוא הרגיש כעגל רך שהלך לאיבוד לאחר שיצא מהמכלאה בלי לבקש רשות וכעת הוא לבד בשדה בלי לדעת מה הכיוון הנכון בחזרה לאימא .

אבל "הכבוד והגאווה " מנעו ממנו לבקש עזרה גם כאשר ממש היה זקוק לה כאוויר לנשימה .
גם בי נבו ראה סוג של "עוד אחד" כפי שהגדיר זאת בצורה מאוד יפה .
מה אתה שונה מכול החמישה שהיו לפנייך ברשימה ?כולם באו דיברו,

דיברו,דיברו ולא יצא מזה כלום, ורק אני נפגעתי מזה כי כל פעם מחדש הייתי צריך לפתוח את הלב .

ולכן כשלב ראשוני לא היה מנוס בכלל מלעצור את התהליך אשר בו החל ולהתחיל הכול מהתחלה .
השלב הראשון בכל טיפול בטראומה, הוא ליצור מקום בטוח (Safe place).
מקום אשר בו ירגיש האדם /המטופל /מתאמן שבו אפשר להעלות דברים "קשים וחוויות כמוסות" ולדבר על דברים "שלא מדברים עליהם".

למען האמת זה נדרש בכל סשן באשר הוא, בכול סיטואציה באם המטופל/מתאמן/אדם

לא ירגיש בטוח ומוגן הוא לא יעשה כל צעד התקדמותי משמעותי על מנת להניע תהליך וקל וחומר במקרה של נבו .
דבר נוסף חשוב מבחינתנו היה להגיע לשורש הבעיה,כולם עד כה טיפלו בסימפטומים,

לי אישית היה חשוב לרדת לשורש להבין מהם בטריגרים "שמפעילים" לנבו את הילד.
הדוגמא שניסיתי להסביר לבני המשפחה המודאגים

( כמובן שזה היה מבלי לפגוע בסודיות שלי כלפי נבו ובאמון שנתן בי )

היה ששמן רותח במחבת אין בו כל סכנה מיידית,

אולם באם נזרוק לתוכו חצי כוס מים הריאקציה שתיווצר תהיה הרסנית וזה מה שקורה אצל נבו התנהגותית .
אחד מהדברים שהוא נר לרגלי הינו ההתבוננות בבעיה.

 

אני לא מפחד לתסכל לה בעיניים ולמרות הכאב הראשוני להבין את מקור עוצמתה ואז הכאב מתחיל לקהות אט אט .
זה מביא אותנו לכך שגם בטיפול/בתהליך/באימון כאשר אנו מזהים טראומה יש לפגוש אותה,

את הזיכרון הקשה. זו גם סוג של חשיפה, אולם היא נעשית בצורה מדודה מבוקרת והתליכית מן הקל אל הכבד ע"פ שלב השאלה החוזרת והשיקוף האיטי ,

לא נראה למתבונן את אשר אין הוא מסוכל להכיל .

מהנתונים שקיבלתי הוא כבר עבר טיפולים קודמים אשר לא הובילו לשום מקום והוא רק הרגיש פגוע מכך .
מצד אחד המשפחה רצתה לרוץ קדימה על מנת להניע אותו לעשייה אולם מצד שני היה את הילד הקטן הפגוע .
לאלו מאתנו אשר חוו התעללות, הזנחה או חוויות קשות אחרות בילדות,

הילד הפנימי הוא ילד פגוע ומפוחד.

כאשר אדם מרגיש תקוע בחייו,

כאשר הוא חוזר שוב ושוב על אותם טעויות ואותם סיטואציות אשר פגעו בו בעבר,

או כאשר האדם מגיב בצורה שאינה פרופורציונאלית לאירוע עצמו – זוהי אינדיקציה טובה שילד פנימי פגוע פועל בפנים.
כיצד נוצר הילד הפנימי הפגוע?

בשלבים ראשוניים של התפתחות הילד כאשר היו מצבים או אירועים אשר בהם הביע הילד כאב או צורף עז בהבנה אולם הצרכים שלו הודחקו על ידי הסביבה או המשפחה הצידה ( בכוונה או שלא ) גרם הדבר כי החוויות נדחקו אל פינות צדדיות במודע ,

כאשר ישנו מצב של הדחקה, ובמיוחד הדחקה של רגשות ובתוכם:

כעס,כאב,עצבות,פגיעה,דחייה,חוסר הבנה …..

הופך האדם לבוגר אולי כלפי החוץ הוא מחוספס אולם בתוך תוכו שוכן עמוק בפנים הילד הפגוע .
ולכן על מנת שהטיפול בבעיה יהיה אפקטיבי ולא רק בסימפטומים עלינו לטפל בילד,

עלינו להגיע אליו לחשוף את המקור שנמצא שם מתחת לשמיכה עמוק במחשכים,ובעדינות לעבוד על אותם הנקודות אשר מהוות את הטריגרים כל פעם מחדש .

העבודה מאוד עדינה ומקבילה לטיפול בשדה מוקשים, כל "מוקש"

מקבל טיפול אישי ונקודתי ,

לכל מוקש יש את המרעום של ואנו לא רוצים ליצור פיצוץ שיגרום לסדרת פיצוצים משניים,

אלא לנטרול נקודתי של כל מוקש .

 

כל ניטרול " מוקש" יגרום לאנחת רווחה אצל הילד-מבוגר.לחיוך על התהליך,הדרך,התוצאה .
לפעמים יהיה לו קשה,לפעמים אפילו יהיה הדבר מלווה במורת רוח או תסכול נקודתי אולם חשוב להמשיך בקור רוח יחסי את המטרה של ניטרול "המוקש".

יצירת קשר עם הילד הפנימי

אחד הדברים המשמעותיים כפי שציינתי לעיל זאת הרגשת הביטחון ,חשובה הטונציה , הרוגע השלווה ,

כמעט כמו במדיטציה צריך לתת לילד/בוגר את ההרגשה שהוא יכול להישען אחורה בבטחה רבה להניח את הראש ולנסות ולהוציא מתחת למעטה השכבות הרב של השנים שבהם הודחקו הדברים אשר על ליבו ואת צפונות הלב .

 

ישבתי מול נבו , התחלתי לרכון לכיוונו דיברתי אליו בטונציה רגועה,לא הערתי ולא העברתי ביקורת ולו אפילו הקלה,

ראיתי את פניו משתנות, דיברתי בלי הפסקה רציתי לתת לו הרבה חומר לספוג, פניו השתנו והיה נראה כי הדברים מחלחלים לתוכו, הסברתי לו את המקום שלי יחד איתו,הראיתי לו כי אני מהצד שלו,

הבנתי כי עשרות מחשבות רצות כעת בראשו .
הוא נשען אחורה בעוד אני דיברתי הוא פשט ידיו לאחור ומבטו היה תקוע בתקרה ,

למרות שהיה נראה כאילו נבו מתנתק היה ברור ליל לחלוטין כי כל מילה נספגת במקומה .

גישה נוספת וכלי עבודה נוסף אשר אנו משתמשים בו נקרא – NLP ,

בתיאוריה זאת אנו משתמשים בטכניקה הנקראת Time–Line כדי ליצור קשר עם הילד הפנימי הנמצא בתוכנו.

בטכניקה זאת אנו גורמים/עוזרים/מביאים את היושב מולנו לנסות ולהתחבר לאירוע הראשוני בו חווה הילד את האירוע המשמעותי שבו קיבל את האמונה ו/או הרגש המגביל ועוזרת לו לכונן מערכת יחסים אוהבת ותומכת עם הילד,

מערכת שתאפשר לילד לקבל את ההנחיות וההדרכה של האדם הבוגר.
בשלב השני בטכניקה זו, חוזר האדם הבוגר (המתאמן שלך)

לאירועים שונים בהם חווה הילד קשיים ועוזר לו להתגבר עליהם בדרך שהכי טובה, מוגנת ובטוחה עבור שניהם.

"לפעמים, ביני לבין עצמי,
אני שואלת מה זורם בתוך דמי.
לפעמים, ביני לבין עצמי,
אני שואלת מי זורם בתוך דמי,
את מי אני גוררת הלאה לתומי,
בדרך התלולה של עצם קיומי?
מושכת הלאה באושרי בזעמי –
יומם ולילה עוד מתנגנת שפת אימי." (מילים: אהוד מנור)

נסיים עם נבו , עדיין לא הסתיים המסע ,

אולם הילד שהו הסכים לקבל את היד שהושטה לעברו , הוא נתן ביטחון והקרין לעצמו ביטחון בתהליך ,

הוא נפתח והסכים לגעת .הסכים להרים את השמיכה. הדרך לא תהיה לו קלה אולם בסופה הוא יקבל את הילד שבוא בחזרה, הוא יוכל לחבק אותו בהשלמה ובאהבה רבה , הוא יוכל לצאת איתו לשחק בגינה, לאהוב ,

להשתולל,לעשות שטויות,להתפרע מבלי לשים חסמים ולהנות מכול ההנאות הקטנות של ילדים .

אם שכחתם איך זה נראה תעשו כמוני תעמדו ליד גן ילדים בשעת המשחק בחצר , תראו אותם שם שלווים ונינוחים ,מלאי מרץ מחייכים ותזכרו שגם לכם יש אחד כזה בפנים ותנו לו לצאת החוצה .

זיוונית הינה אם חד הורית עם ילדים.

זיוונית  הינה אם חד הורית עם ילדים.

 

זיוונית אינה יודעת לתת גבולות לילדים .

מכורח הנסיבות ולנוכח היותה אם חד הורית זיוונית נותנת לילדים חופש ודרור לעשות ככול העולה על רוחם .

אין לזיוונית סמכות הורית .

סמכות הורית מהי ?

זיוונית נותנת לעצמה להיות חברה של הילדים,

טענתה ההגיונית היתה מספיק הם עברו טראומה בחיים.

אולם האחרונה אינה מבינה כי הנזק הגדול אותו היא גורמת לילדים גדול מנשוא.

MG_0769

כאימא אני מאמינה כי עליי לזרום עם הילד.

עליי לעשות מה שהוא רוצה לספק לו את כל מה שאין לו.

אני צריכה להיות גמישה . אחרי הכול אני לבד אין מי שייתן לי יד.

אז אני מוותרת אני לא נכנסת לעימותים אני זורמת.

אלו היו טענותיה הראשוניות של זיוונית.

זורמת ? מה הכוונה .

להערכתי הרבה כאן טמונה הבעיה, כמדומני בעיה היא שההורים אינם זורמים הם נשטפים עם הזרם .

הילדים הם אלו שמכתיבים את הקצב וההורים נגררים אחריהם .

ההורים מנסים לספק כל גמחה של הילד .

וזאת על מנת לרצות אותו.

ההורות אינה דמוקרטיה, אומנם ההורות המודרנית מושפעת מאלמנטים חברתיים

אולם בפועל עדיין ישנה סמכות הורית בבית.

 זיוונית חוששת לקבל על עצמה סמכות הורית,

זאת מהחשש כי תאבד את החברמניות שלה מול  ילדיה, אין לי פריווילגיה כזאת כאם  חד הורית.

אם אני אפתח מולם בחזית אני אאבד את הקשר איתם ואני מפחדת מכך.

בניית משמעת והצבת גבולות ומשייכים לה קונוטציות שליליות.

הם טועים לחשוב שההורות הסמכותית נוקשה, מנוכרת וזרה לרוח האהבה ששורה על יחסי הורה וילדו,

אך הדבר אינו כך כלל וכלל.

 הורות הסמכותית מאופיינת כהורות חמה ומטפחת, סבלנית, רגישה ומתחשבת.

אולם אין הדבר אומר שלא יכול ההורה הסמכותי בד בבד להיות גם תקיף ?

לעיתים השילוב של שני האלמנטים ביחד יוצר את המקום שיוכל להעביר לילד את הרציונל הנכון .

סמכות משמעותה הצבת גבולות, מטרתם נתינה לילד מרחב פעולה ותמרון עצמי בתוך  הגבולות שנקבעו לו .

פעולה זאת תורמת לביטחונו של הילד,

היא נותנת לו לקבל אחריות על מעשיו,

תוך התחשבות באחרים ולקיחת אחריות עליהם.

הילד לומד לקבל משמעת ולהוביל מהלכים.

הילד לומד להבין אחריות מהי.

הערכתו העצמית והתלהבות מהצלות יהיו מנת חלקו וזאת תוך ידיעה שכישלון אינו מהווה עילה לתסכול מתמשך .

נחזור לזיוונית שלנו לזיוונית 4 ילדים:

בתה הבכורה בת 14 ובנה השני בן 10 בנה השלישי בן 8 ובתה הקטנה בת 3 .

זיוונית ספרה את קרות אותה בבית. והדברים היו שיגרתים בעיניה .

שמעתי אותה מדברת כמחצית השעה ללא הפסקה היא גוללה וגוללה .

כאשר ניסיתי להפסיק את שצף דיבורה לא הבינה היא על מה הפליאה שלי .

מבחינתה הדברים היו מקובלים וכך היא רגילה  היתה להתנהל .

הנה דוגמא אחת .

בנה הבכור היה הולך עימה לסופר על מנת לרכוש מוצרים,

היא לקחה את בנה על מנת שיתן לה יד ועזרה,

אולם במקום זאת בפועל הוא היה מגדיל את סך הקניות שלה בעשרות שקלים.

במקרה הטוב, לעיתים היה הדבר מגיע גם למאות.

זיוונית לא יכלה לעמוד בפני בקשותיו, היא הרגישה שהיא צריכה לכפר על בקשה לעזרה.

עוד היא סיפרה כי הילדים לא נוקפים אצבע בבית,

תאמת גם אני לא עושה כלום יש עוזרת שלוש פעמיים בשבוע.

שלוש פעמיים התפלאתי ?

כן אם לא אז הבית יראה כמו מזבלה עירונית היתה תשובתה .

אני הרמתי גבה אולם בשבילה זאת היתה תשובה לגיטימית לחלוטין .

ניסיתי להבין את משמעות הדברים :

זיוונית סיפרה כי :הילדים יכולים לשבת בחדר הטלויזיה ולאכול, אולם את הכלים הם ישאירו לה מתחת למיטה .

או ליד דלת הכניסה, הם בחיים לא יפנו כלים .

על חדרי השינה שלהם אין על מה לדבר .

והמטבח בחיים לא יכול להיות מסודר כך היא טענה .

למה שאלתי בפליאה ?

זיוונית סיפרה כי יכול להישפך חלב במקרר והם לא ינקו,

בסוף השבוע היא יכולה לזרוק עשרות מוצרים שהעלה בהם העובש.

המוצרים שנזרקים בסוף השבוע או בסוף החודש יכולים למלא פח שלם  ניסתה היא לגמד את החומרה.

הם יפתחו שקית במבה והיא יכולה להשאר פתוחה בארון.

נמלים יכולים לחיות אצלי טוב מאוד בארונות …..

שאלתי את זיוונית האם היא ניסתה להציב גבולות לילד?

תשובתה היתה לא .

לשאלתי האם הדבר מפריע לה?

ענתה זיוונית בקול ענות חלשה ,לא.

זיוונית הוסיפה עוד בשלמות מלאה כי :"הילדים מנהלים אותי".

אין לי עזרה, אני עובדת אצלם למרות שגם אני לא עושה כלום בבית.

אולם בגלל ההתנהלות שלהם אני צריכה לעבוד כפול ולעיתים גם לי לא בא .

 

את תחילתו של תהליך  עשינו כאשר העלינו לרמת המודע את הצורך בשינויי .

השלב הראשון : זיוונית הבינה את הצורך והסכימה עימו לא היה מנוס היא טענה .

 השלב השני היה קביעת המטרות .

  1. אני רוצה שהילדים יהיו יותר אחראיים ולא אפטיים למתרחש מסביב.
  2. אני רוצה שהם יתנו יד בעזרה בבית .
  3. אני רוצה שהם יהיו מתחשבים ולא בזבזנים .
  4. אני רוצה שהם יעשו משהו מלבד TV כל היום.
  5. אני רוצה שתהיה להם אחריות אחד על השני .
  6. הם עצלניים הסכימה להודות .

זה לא קל להודות בעובדות ,

ההורה מיסודו הינו מגונן על ילדיו וימנע מלהגיד דברים שליליים עליהם .

אולם לעיתים יש צורך להודות באשמה,

יש צורך לקבל את העובדות כמו שהם על מנת להתחיל להניע תהליך .

השלב השלישי היה היישום הלכה למעשה .

הורות, משמעותה הדמות בעיני הילדים,

הילדים רוצים לדעת כי העומד מולם יציב וחזק וכי הם יכולים לסמוך על מילה שלו.

כאשר הילד חש כי אין העומד מולו נחוש בדעתו וכי הוא יותר " חזק " ממנו,

יעשה הילד ככול העולה על רוחו. תוך לקיחת אחריות על הדברים לבד.

יצירת הגבולות לילד יקנו לו כפי שציינתי לעיל ביטחון ויציבות .

אחרי מספר מפגשים אשר בהם אנו מדברים על הילדים התברר לנו לפתע כי זיוונית מיסודה אינה מסודרת כלל,

וכי את שהיא רוצה לדרוש מהילדים אין היא מיישמת ולכן הילדים נוהגים כמנהגם .

אולם על מנת שיוכל ההורה לדרוש מהילד,

יש עליו להוות דמות ומופת על מנת שהילד יוכל לחקות את הדברים .

הדמות לדוגמה עבור לילדים היא תחילת השינוי מבחינתם , הדמות ההורית מהווה עבור הילדים את הערך העליון בחיים.

כאשר לא מוצבת לילד קוים ברורים להתנהגות, יעבור הילד את הקווים בקלות מעזרה לאפטיות,

מהקשבה להתעלמות.

לאור דברים אלו,

עלינו להרהר אודות הסיבות שבגינן אנו חייבים להציב גבולות בפני ילדינו.

מכאן נלמד היכן לפרוש גבולות, היכן להציב גדר, והיכן ניתן להסתפק בסימן אזהרה בלבד.

עולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו.

הילדים צריכים גבולות מאוד ברורים, אי מתן גבולות לילדים מהווה בעיה,

הילדים מבינים את המונח גבול הם אינם מקבלים אותו אולם לאחר המרד הקל בגין המילה לא !!!

או תוך העברת מסר ורציונל הגיוני הם לומדים לקבל את הלוגיקה שיש בדבר .

בעולם ללא גבולות חשים הילדים כי מאבדים את הביטחון שלהם .

הם זקוקים ולכן הם חשים בלבול ופחד.

כאשר הגבולות מטשטשים וכאשר הלא והכן מתערבבים,

כאשר המילה שלהם הינה הקובעת וכאשר הם השולטים במצב,

אין להם עוגן אשר לו הם זקוקים כ"כ,

מספיק שניה אחת של איבוד היכולת לחשוב או להוביל והילדים מאבדים כיוון.

אז הכוח המדומה שהיה להם ביד מאבד מיכולותיו והפחד חודר לליבם וגורם להם לקפוא ולא להניע תהליך .

ההכוונה אשר לה היו זקוקים כ"כ לא מגיעה, החיבוק ההכלה והדרך הנכונה לצאת מהסבך אליו נכנסו לא ברורים להם.

את מה שהם באמת היו זקוקים לקבל, נמנע מהם הדבר בגלל החשש של ההורים מהם.

זיוונית לא ידה להציב גבולות כך היא טענה וכך העידו העובדות .

זיוונית טענה כי הילדים עושים בבית ככול העולה על רוחם .

מוסכמות ונהלים לא היו בבית ובמה דברים אמורים  :

 

  1. הילדים היו יכולים לפתוח אוכל ולהשאיר אותו פתוח כך שתוך יום היו הדברים מתייבשים ונזרקים .
  2. דברים במקרר היו יכולים להישפך ולא היו מנוקים על ידם,כך שהדברים היו מעלים עובש.
  3. פחת המוצרים שהיה נזרק בשבוע היה עצום.
  4. הילדים לא היו חשים את ערך הכסף כלל.
  5. הילדים היו מבזבזים כספים  ללא גבולות .
  6. זיוונית היתה מגלה אוכל  מעלה עובש מתחת למיטות של הילדים ובתיקים , לא היתה לילדים מודעות כלל.
  7. כל נטל העבודה היה על המנקה, הילדים ראו בה כמשרתת לא  היה להם כל רצון לתת כתף לעזרה בבית.
  8. הבית היה יכול להיות מבולגן ולהישאר כך ימים שלמים .
  9. הילדים היו יכולים לעבור מעל דברים תוך התעלמות מוחלטת מהם .
  10. הילדים היו  רוכשים מוצרים ללא גבולות.
  11. הילדים מאוד אינטרסנטים לעצמם בלבד, אחד לא יעשה משהו עבור האחר לדוגמא הבן הגדול לא יקח צלחת של אחיו לכיור, הטענה תמיד תהיה "ה לא אני …".

אחת התובנות העיקריות שהועלו מהתהליך הוא כי לזיוונית אין מודעות .

אחת הבעיות העיקריות הינה,

כאשר אין להורה את הכלים ביד אין הוא יכול להעבירם הלאה או להנחילם לילדים .

הילדים מזהים את החולשה ולכן הם יודעים הכיצד לנהל את ההורה.

כך שהוא בקלות יכנע לתכתיבים אותם הם רוצים להנחיל .

ואכן זיוונית הודתה כי אין בידיה את הכלים,

 אין לה את המודעות כל שהעלתה היא על הילדים הצליחה היא לפתע למצוא בעצמה .

גם לה אין את המודעות לכל הרשימה לעיל.

שלב ראשון בתהליך הוא שלב ההודאה – על האדם להכיר בחסרונות שלו.

אנו פוחדים להודות במגרעות שלנו ובחסרונות שלנו,

לכן אנו יוצרים התכחשות מוחלטת או התעלמות עד הרגע אשר בו האמת טופחת לנו בפנים .

על מנת להניע תהליך עם זיוונית היה צורך להניח את האמת על השולחן,

 תוך הודאה אישית  כי : הדברים אשר  עליהם היא מתלוננת אצל הילדים טמונים הם בתוכה עמוק .

זהו שלב ההכרה בחסרונות של האדם.

חשוב לציין כי שלב זה מאופיין בכאב עמוק תוך התבוננות באני שלך,

תוך שימת דגש על כל אותם חסרונות הקיימים בך.

אצל זיוונית לקח הדבר מספר מפגשים  אשר בהם הדמעות היו חלק מאיתנו,

אולם על מנת להכיל יש חובה לשחרר ולנקות .

לאחר השלב נשלחה זיוונית על מנת להתחיל ליישם את התהליך אותו עברה על הילדים.

לאחר הפעם הראשונה  בה חוותה זיוונית כישלון עם הילדים ,

הרימה היא ידיים תוך הצהרה כי זה בלתי אפשרי .

נסיונותי להחזירה "למשחק" עלו בהתחלה בתוהו ….

אולם היה חשוב לא להפסיק את המהלך על מנת ליצור רצף .

ולכן שיניתי אסטרטגיה אשר מהותה היתה להוות רשת הביטחון לסמכות ההורית.

ובצהרי יום חמישי קבענו כולנו לצאת לקניות .

זיוונית הגיעה עם רשימת קניות ועם כל ילדיה.

את הרשימה חילקנו לשתיים וגם אנו התפצלנו לשתי קבוצות,

עימי היו שני הילדים הקטנים שלפי טענתה היו הרבה יותר קשים לשינויי.

את הסיבוב התחלנו במקרר החלב,

הבן הקטן ביקש לקנות שוקו בבקבוק שעלותו לבקבוק שתיה היה 9 ₪ , התשובה הראשונה היתה להגיד לא !!!!

כי זה לא ברשימה

אולם על מנת לא ליצור פרובוקציה החלטתי למנף את הסיטואציה לתהליך למידה .

למקום נקראו כל הילדים וזיוונית וכך ישבנו עם דף והתחלנו לחשב את העלות של קרטון 2 ליטר שוקו שעלותו כ- 12 ₪,

אל מול בקבוק שתיה אישי שגודלו כ-330 מ"ל במחיר של 9 ₪ .

זיוונית בהתחלה סימנה לי שזה בזבוז זמן על דבר כ"כ פעוט,

אולם חשיבות הדבר היתה  התובנה כי בעלות  כמעט זהה ניתן לרכוש משהו שכולם יוכלו להנות ממנו,

ולא רק כעת אלא לפחות לכמה ימים.

סיטואציה זהה היתה בקניית דגני הבוקר, גם שם עמדנו ובחנו את הסוגים השונים,

את המחירים וגילינו כי אותו סוג רק של שתי חברות שונות ( שלא נעשה להם פרסומות כאן)

נמצאו זהים לחלוטין אולם במחירים שונים וכמובן שנבחר המוצר הזול,

עוד 5 ₪ לחיסכון הכספי.

לזיוונית לא היה ערך לכסף,

היא לא עבדה עבורו היא זכתה לקבל מזונות גבוהים שדאגו לכלכתה ברווח אז מה זה משנה,

לא היא משלמת על ההוצאות .

ליד שורת הממתקים היתה כבר סצנה פחות נעימה של ניסיון להפעיל לחץ על זוונית לרכישת דברים שלא ברשימה,

( יש לציין כי היו המוצרים בבית אולם בפחת השבועי נזרקו לאחר שעלה בהם עובש)

זיוונית ניסתה להציב גבולות מאוד ברורים,

הילדים לא הסכימו להיעתר לבקשתה,

במקרים כאלה יש צורך להעביר מסר כי כאן מתחילים להיחצות גבולות,

באם הדבר לא מתקבל בצורה לגיטימית בקרב הצד שכנגד חייבת לבוא תגובה ברורה,

שתבהיר שיש דברים שאין עליהם ויכוח ואת הגבול שהוצב לא מטשטשים .

דרך תגובה חייבת להיות :

  1. באותו הרגע בה חלה הסיטואציה או בסמוך לה על מנת שיהיה קשר ברור בין הדברים.
  2. התגובה יכולה להיות במילה, מבט, נימה, קוד מוסכם.
  3. התגובה יכולה להיות ניתוק מגע באם הצד שכנגד עובר לסחטנות רגשית .
  4. התגובה במקרי קיצון יכולה להיות סנקציה על פריווילגיות שניתנו עד כה.

את הביקור בסופר סיימה זיוונית להפתעתה הרבה ללא הוצאות מיותרות,

ההפך הוא הנכון החיסכון הסופי היה משמעותי,

החשש הגדול של זיוונית היה כי הביקור עם הילדים יהפוך לסיוט אולם להפתעתה הרבה הדבר הפך להיות חוויה גדולה .

הילדים למדו לשתף פעולה הם חולקו לחוליות וכ"א היה אחראי להביא לעגלה את שנתבקש.

הילדים היו צריכים את המסגרת והשיתופיות על מנת להרגיש חלק .

זיוונית לא ידעה לתת להם זאת ולכן לא ידעו הם הכיצד להשתמש בכלי זה .

בשיחת הסיכום שלנו ציינה זיוונית כי :

באם היתה נתקלת בסיטואציה עם השוקו בטוח היתה נכנעת לגחמותיו של הילד,

דבר שהיה גורר בעקבותיו דרישות זהות מצד אחיו, והחשבון בקופה היה גדל .

התובנה היתה כי המהלך הראשוני צריך להתרחב לאפיקים  נוספים ,לתחומים רבים .

כאן היה צורך לחבר את הילדים לתהליך משפחתי ולהושיבם  לשולחן המשפחתי על מנת שייקחו חלק בתהליך.

אולם על מנת שזה יקרה היה צורך לתת לזיוונית את הכלים על מנת שתהפוך לסוכן שינויי,

שינויי צריך להתחולל מבפנים מתוך הקבוצה או המשפחה,

יש צורך לאכוף אותו תמידי ולא נקודתי.

אכיפה נקודתית תיצור עליות ומורדות,

היא תתחיל תנועה  תאבד מכוח האינרציה שלה ואז תהיה תקופה של התרופפות,

ושוב פעם ניסיונות לחזור לשיגרה,

החזרות הללו מעייפות את הנוגעים בדבר ולכן הייאוש מחלחל למחוזות והרצון לבצע את השינוי מאבד מעוצמתו.

כמו בנהיגה חשוב לשמור על גז רציף .

את הדבר התחלנו ליישם גם על הסדר בבית .

זיוונית טענה כי כל פעם מחדש היא עושה מבצע ניקיון בבית,

הבית  מסודר ליומיים שלושה ואז הוא מתבלגן מההתחלה .

אולם זה כבר לשיעור הבא .

חורבן הבית הפרטי שלי .

חורבן הבית הפרטי שלי .

 לפני שנה בדיוק .IMG_2633

לפני 365 יום .

בדיוק באותם ימים

אביטל החריבה לי את הבית שלי .

כך ישב מולי שלומי ובכה בעיניים מוצפות בדמעות,

 שלומי הגיע אלי לפני שנה בדיוק .

מפורק לחלוטין .

 

כל תסמיני הדיכאון הופיעו אצלו בצורה ברורה,

משקלו צנח בעשרים ושלושה  קילו .

ומראהו היה מוזנח .

 את שלומי אני כבר מלווה שנה שלמה .

שנה שלמה מהיום בו נכנס בדלת ואמר:

"היא הרסה לי את החיים" .

לפני שנה בדיוק

בליל 9 באב .

 

ליל חורבן הביית הקולקטיבי של עם ישראל

החריבה לי אביטל את הבית הפרטי שלי .

  לפני שנה בדיוק הודיעה לי מי שהיתה אמורה להיות אישתי

"כי החתונה מבוטלת".

בבוקרו של ערב הצום חרב עלי עולמי,

חשכו השמיים ורעשה לי הארץ.

 חיי השתנו מהקצה אל הקצה .

ומאז אני לא חיי.

 

מאז חיי הם אוסף של ימים,

ללא טעם וללא ערכים,

אני סתם חיי.

אני חיי מת .

היא חייה לה את חייה בשמחה ואני כאן מת .

כבר לא מבושה אבל מת .

זה הביא אותי לשברון לב שלם .

לילות שלמים שכבתי על הרצפה ללא יכולת לנשום .

לילות שלמים שכבתי מכווץ בפינה .

ורק בכיתי ניסיתי להבין למה ?

למה עשתה לי זאת .

 

למה אביטל האישה שכ"כ אהבתי ושאת חיי רציתי לשזור בחייה .

החליטה להחריב לי את הבית שלי .

 הועזבתי בעל כורחי מהבית שלנו .

ראיתי אותו בפעם האחרונה וגורשתי ממנו בבושת פנים .

אפילו בגדים שכחתי לקחת כי לא האמנתי .

לא הבנתי את השבר הגדול .

 

 "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם

הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם.
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ
אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ
כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ
כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"

(איכה, א, 1-3).

אין לי מנחם .

אביטל שהיתה אמורה להגן עליי, שהיתה אמורה לחוס על נפשי בגדה בי .

היא תכננה הכול מראש, קמה ועזבה .

קמה והלכה .

 

 לילות ללא שינה ,לילות ששנתי נטרפה עליי.

שנה  כמו הנביא יונה  שביקשתי את נפשי למות .

שנה שלא רציתי להמשיך להלך בין האנשים .

שנה .

שנה שלמה נעלמה לי מהחיים.

שנה של כאב ואובדן .

בכי לדורות .

 

 לפי רובין (1993) הרעיונות אותם הנחיל פרויד בנוגע לאבל הם: עיבוד האבל משמעותו :

תהליך תוך אישי, מטרת עבודת האבל היא ההכרה בסופיות הפרידה וזו מרחשת לאחר תהליך ארוך וקשה,

תהליך העיבוד מורכב מחלקים מודעים כמו גם לא מודעים .

הכרתי אותך, בניתי לנו את הקן שלנו ביחד .

אימצתי אותך אל ליבי ואת חמשת  ילדייך .

חמישה יתומים לקחתי עליי כמעמסה על הגב .

לא חשתי את הכובד בגלל שבליבי פעמה האהבה .

ידעתי שאני מקבל עליי עול כבד .

אתם קולטים חמישה ילדים ?!!!!.

ואני באתי בגפי עם האמונה שלי .

בשם אלוקים יצאתי לדרך .

ראיתי בך את התגלמות היופי  והאושר בחיים .

ראיתי את האדם ,בו בעת שכולם ראו בך עול ועונש .

זאת אלמנה לא גרושה, אין שבת פנויה בלי הילדים,

טרחו לנסות ולהגיד לי

אבל אני לא ראיתי בכך מעמסה .

אני ראיתי בכך שותפות מלאה .

אולם את החלטת,

את ביטלת חתונה .

 

כעת אני מבין אחרי תהליך ארוך של טיפול נפשי כי הכנת את הקרקע .

פעלת מאחורי גבי .

עת אני ערוך ליום המאושר של חיי,

את הכנת הכול על מנת לבטל את הכול .

רק חיכית לשעת כושר נכונה על מנת להודיע לי את ההודעה.

אולם איך ?

איך העזת להודיע לי על הביטול ערב 9 באב .

מה עבר לך בראש ?

מה רצית לעשות לקשור  את הכאב הקולקטיבי עם הכאב הפרטי שלי?

אז הנה הצלחת .

 

רבבות עם ישראל  היושבים בציון .

בוכים יחד איתי על חורבן הבית שלי .

זה לא רק אני .

זה כולם .

כעם בוכים

ונפשם לא שקטה .

נפשם לא רגועה , איך העזת לעולל לי כדבר הזה .

שערי שמיים נזעקים עת אני שופך מר ליבי .

שערי שמיים רועדים עת עם ישראל בוכה יחד איתי .

שלומי יושב מולי היום וכאילו לא קרה דבר .

אומנם משקלו טיפה עלה , אולם המבט בעיניים נשאר כשהיה .

מצליחים לראות את הכאב מבעד לעיניו הירוקות .

רואים שהם בוהקות .

יש בהם דמעות.

 פרויד (פרויד, 2002) היה מהפסיכולוגים הראשונים שהתייחסו למתאבל כאל אדם שעובר תהליך טבעי,

בו הוא מעבד את האבדן במה שהוא כינה "עבודת אבל".

תהליך האבל הינו תהליך שיכול לארוך שנים , ישנם שלבים , אולם הזיכרון עצמו ילווה את הנושא אותו עימו לעולמים .

ניתן להכהות את הכאב אולם לא ניתן להעלימו כליל.

ניתן להתמודד מולו אולם לא ניתן לחמוק אותו.

הוא צרוב עמוק בזיכרון .

הוא נמצא שם עמוק במקומות האפלים .

 

כך אמר לי שלומי עת ניסינו לטפל בבעיה .

היא לא נעלמה והיא לא תעלם .

אני מתעורר עימה כל בוקר מחדש .

אני רואה אותה במראה .

היא נשקפת לי כבבואה .

אני עובר במקומות אני נזכר בריחות .

אני רואה את החליפה בארון ואת הטבעות והלב כואב .

זאת אומנם רק השנה הראשונה , אולם זאת צלקת לכול החיים .

לא אשכח ולא אסלח.

הכאב ילווה אותי לעולמים .

שלומי לא הכיר את המציאות הנוכחית הוא היה שמח ומאושר, הוא היה זה …….

היה משפט שחזר על עצמו: "הייתי" , בעבר אני כיום לא.

היום אני משהו אחר משהו לא מובן,

משהו לא ברור …..

 

הניתוק מהזוגיות,הניתוק מהילדים של אביטל ,הניתוק הפתאומי הם אשר יצרו אצל שלומי

את הנפילה הגדולה, את חוסר היכולת להתמודד עם ההרגשה

שלומי הגיע מהעולם הדתי שייך היה "לרווקיה" המפורסמת,

בן לילה שינה סטטוס וקיבל עליו עול מלכות של זוגיות ומשפחה.

שלומי טען שהוא איבד את הרגשות שלו,

שהוא לא מרגיש כלום למעט כאב עמוק, כאב חד שמגיע מבפנים,

הוא לא רוצה /יכול/מסוגל לאהוב יותר הוא "נעל" את עצמו וזאת בנוסף על הכאב חד שמגיע מהחברה אשר סובבת אותו.

 

 החברה טען "נידתה" אותו ,הוא רואה את המבטים, הוא שומע את המילים והלחשושים

  שנה אחרי שנה אמשיך לבכות על הבית שהרסת לי .

 דברים כה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

וזאת היא הצוואה לא אשכח ולא אסלח !!!!

  • סיפורו של גפן .

    ימי התשובה החלו ואנו בישורת האחרונה לפני רה"ש . אנו רוצים שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה . אנו פותחים דף חדש בהרבה מאוד תחומים, בעיקר ישנו רצון עז שהכול בשנה החדשה יהיה יותר טוב מהשנה שקדמה לה . … Continue reading

  • בחן את הזוגיות שלך כבר עכשיו!
    "ככה זה שיש שניים"-
    ערכה לאבחון זוגי מתנה!

    מייל *
    שם
    טלפון
    תאריך לידה /
    יום נישואין /